גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קפ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת נידה
דף כג ע"א

עסק התורה בסוגיות ושאלות שאינן מצויות ואינן למעשה

איתא בגמרא (כג, ב): "אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב, הכל מודים גופו תייש ופניו אדם - אדם, גופו אדם ופניו תייש - ולא כלום, לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה" וכו'. את דברי הגמרא הללו מביא רבינו ה'חתם סופר' זי"ע כהוכחה דלא כשיטת ה'חובת הלבבות' ביסוד מצות תלמוד התורה, וכדלהלן.

ותחילה נביא את דברי ה'חובת הלבבות' (בהקדמה): "...ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית (-כלומר, שאלה שאינה מצויה) מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מעוות במידות נפשך. והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו...". עוד כתב שם: "וראיתי במעשי קדמונינו ז"ל, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות הקשות, ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים, ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם, וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים ע"ה היו פוסקים אותו על הדרך ההיא...".

ומבואר מדבריו, שיש להעדיף בלימוד התורה - ללמוד דברים הנוגעים למעשה, בעיקר בדינים הנוגעים לאיסור והיתר, ובשאר חלקי התורה יש ללמוד רק כללי הדינים, ולא להתעסק בפרטי הדינים, וכאשר תזדמן שאלה שאינה מצויה - יעיינו בסברתם ויכריעו על פי הכללים שכבר היו בידם. כמו כן צריך להתעסק בחלקי התורה הנוגעים לתיקון מדות הנפש טרם ההתעסקות בדינים שונים שאינם נוגעים להלכה ולמעשה.

כעין זה כתב בעל ה'מסילת ישרים' (הקדמה): "וכיון שכבר התאמת אצל כל חכם צורך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה, שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל, אלא נמאסת ומתועבת, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דהי"א כח, ט), מה נענה ביום תוכחה אם התרשלנו מן העיון הזה, והנחנו דבר שהוא כל כך מוטל עלינו שהוא עיקר מה ה' אלקינו שואל מעמנו, היתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו למצות אנשים מלומדה...". כיוצא בזה מצינו ב'מסילת ישרים' הנדפס מכת"י (סדר הויכוח), תשובת החסיד אל החכם שאמר: "...ידיעת המצות מוכרחת, ואי אפשר בלאו הכי, ומפני ריבוי הענינים המתחדשים בחלק הזה לא נשאר מקום לעיון בחלקים האחרים" (דהיינו, ההתעסקות במצות של חובת הלבבות - אהבת ה' ויראת ה'), וענה: "... אין תשובתך זאת מספקת אלא לזמן אשר תוציא אותו בעיון ההלכות וחיבורי הפוסקים, אך לזמן אשר תוציא בעומק הפלפול ובחידוד הדרשות, מה תענה, הלא טוב לך לחדול מאלה - שאינם מביאים אותך לשלימות שאתה צריך לו, ותוציא זמנך בבקשת מה שמוטל עליך לדעת אותו, ושצריך לך לשלימותך...".

כלפי הדברים האמורים כותב ה'חתם סופר' (פר' בחקותי עה"פ אם בחקותי תלכו ד"ה א"י): "...לאפוקי ממה שכתב חובת הלבבות ז"ל והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות, כגון דיני גטין וכדומה, אלא יהי' כל עסקנו בעיוניות, ולכשיבוא שאלה כזו לידינו נעיין בה. והנה במחילת כבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה', ואשר כבשוהו רבותינו ז"ל, וקבעו בש"ס: 'איבעיא להו, רגלו אחת בתוך נ' אמה ורגלו אחת חוץ לנ' אמה מהו (ב"ב כג, ב) ו'גופו תיש ופניו אדם' מהו, וכי האי גוונא רוב שקלא וטריא שבש"ס (ראה פי' 'טוב הלבנון' על חובת הלבבות שם), כי ידעו חכמינו ז"ל, שידיעת דברים אלו זהו האושר האמתי, וזה הוא המביא לאדם להבת לבו ביראת ה' כל היום ודביקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהיה תחלת כוונתו לשם ה' ותו לא מידי, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו וממילא ידובק בהשי"ת, כי הדבק בתורתו דבק בו ית', ויהיה הדינים חביבים עליו באופן שירצה להכין לו, אם אולי יזדמן כזה מה יעשה, ולא שיהיה צריך לעיין עליו בשעת מעשה...".

כעין זה כתב גם בחידושיו עמ"ס נדרים (פא, א ד"ה שלא ברכו): "כשנדקדק תחילה לשון 'תורה לשמה', מהו לשון 'לשמה', ולא אמר 'לשם שמים'. אלא יש תורה לשם שמים ממש, אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה, וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי, אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה, להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה, 'ואם בחקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה, לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה, אלא 'דרוש וקבל שכר' (סנהדרין נא, ב), היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקב"ה, וזהו עוסק לשמה של תורה, לא על כונה אחרת, והיא המגינה ומצלי" (ע"ע בדרשות חת"ס ח"ב תט, ג ד"ה הבו; תורת משה השלם דברים רג, ב ד"ה כחצים וב'פיתוחי חותם' בסופו בשו"ת חת"ס חיו"ד. וראה דעת קדשם של רבוה"ק מאורי החסידות זי"ע: 'לקוטי אמרים תניא' פ"ה; 'סור מרע ועשה טוב' למהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע [הו' ב"ב תשע"א] סור מרע פ"ב, ובהוספת מהרצ"א שם; 'שיח שרפי קודש' תורה אות יג בשם הרה"ק מקאצק זי"ע).