הקשר בין יראת שמים ולחם / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
ברכות לח ע"א
תנו רבנן: מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ, רבי נחמיה אומר: מוציא לחם מן הארץ. אמר רבא: במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע, דכתיב : אל מוציאם ממצרים, כי פליגי - בהמוציא; רבנן סברי: המוציא - דאפיק משמע, דכתיב: המוציא לך מים מצור החלמיש; ורבי נחמיה סבר: המוציא - דמפיק משמע, שנאמר: המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ורבנן? - ההוא, הכי קאמר להו קודשא בריך הוא לישראל: כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מלתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפיקית יתכון ממצרים, דכתיב : וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא.
איך אפשר להגיע לכדי יראת שמים על ידי אכילת לחם?
רבי מנחם מענדל מרימנוב בספרו שפתי צדיקים (פרשת ראה) שואל את השאלה הזו מתוך הפסוק שעוסק בחובת אכילת מעשר שני בקדושה ואומר (דברים יד, כג): "ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", מתוך הפסוק הזה משמע כאילו עצם אכילת המעשר מלמדת את האדם יראת שמים, והוא מקשה כיצד אכילה, שהיא פעולה פיזית, יכולה לייצר אצל האדם יראת שמים שכל כולה עניין רוחני?
את התשובה הוא מביא בשם מורו רבי אלימלך מליז'נסק שעונה על כך מתוך סוגיית הגמרא הזו.
בסוגיה שלנו חולקים חכמים מהו נוסח הברכה הנכון ביחס לברכת המוציא.
דעה אחת סוברת שיש לומר "מוציא לחם מן הארץ", ודעה שניה סוברת שיש להוסיף ה"א ולומר "המוציא לחם מן הארץ". מתוך מחלוקת הגמרא עולה כי יסוד מחלוקתם היא בהבנת מקומה של הה"א הזו, האם היא משליכה את הפעולה על העבר או על העתיד. שכן ביחס למילה "מוציא", אין כלל מחלוקת וכולם מסכימים שהיא מורה על פעולה שהייתה בעבר.
להלכה נפסק שיש לומר את הברכה בנוסח "המוציא לחם מן הארץ", בתוספת האות ה"א.
רבי אלימלך מליז'נסק דן בדברי הגמרא הללו ומאיר את המחלוקת בצורה שונה.
כאשר אדם אומר את המילה "מוציא", הדברים יכולים להתפרש כך שעיקר הברכה נסובה על הלחם, שכן פעולתו של הקב"ה כפי שהיא באה לידי ביטוי במילה זו היא על העבר. נוכחותו הפעילה של הקב"ה גם ברגעים אלו בקיום מציאותו של הלחם איננה מודגשת בנוסח הברכה הזה.
לעומת זאת כאשר מוסיפים את הה"א למילה "מוציא", אז משמע שנוכחותו של הקב"ה בהוצאת הלחם איננה רק נחלת העבר, אלא עולה ממנה כי ברגעים אלו ממש הוא עדיין ממשיך להיות נוכח פעיל בעצם קיום מציאות הלחם.
כאשר אדם מתבונן באמת במהותה של מילה זו ובמשמעותה, אומר רבי אלימלך, הרי שהדברים הללו מובילים אותו לחשוב על ארבע שאלות יסוד: מאין בא הלחם, מי בראו, עבור מה בראו ועבור מי בראו.
המחשבות על שאלות אלו מובילות את האדם באופן טבעי ומתבקש לכלל חיזוק ההכרה והאמונה במי שאמר והיה העולם.
זוהי גם התשובה לשאלה ששאלנו על הקשר שעושה התורה בין אכילת מעשר שני בקדושה ובין יראת שמים.
שכן, כאשר אדם אוכל מאכל באופן של קדושה, הדבר מכריח אותו להתבונן ולחשוב במהותו של מאכל זה, ומדוע הוא אינו יכול לאכול אותו ללא כל מחויבות. התבוננות זו, אם היא אמיתית תוביל אותו לשאול את ארבעת השאלות: מאין, מי, עבור מה ועבור מי, וממילא חזקה שאם כך תהיה אכילתו, הוא יתחזק באמונתו בבורא עולם.
