לעשות לאיש ואיש כרצונו
כתובות יז ע"א
"אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
צריך ביאור מה פירוש: "תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
אין לפרש שתהא דעתו כדעת הבריות הסובבים אותו, שהרי אדרבה, מוזהר אדם שלא תהא דעתו מעורבת עם שכיניו בלא בדיקה. עליו לילך בדעת האמת וליזהר להיות מושפע מהצדיקים בלבד. כדברי הרמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה א: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".
ועוד קשה לפירוש זה מה עניינו להנהגה להחמיא ללוקח מקח ולנושא אשה?
אלא פירש רש"י: "מכאן אמרו - מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה. תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות - לעשות לאיש ואיש כרצונו". כלומר שלמרות טבע הבריות "שאין דעתם דומה זה לזה" (מסכת ברכות דף נח ע"א), ולמרות שדעת אותו מרקד כדעת רוב הבריות וסובר הוא שהמקח רע והאשה כעורה, למרות זאת צריכה דעתו להיות מעורבת גם בדעת הלוקח עד שירד לסוף דעתו שבעיניו יפה המקח, והאשה נאה וחסודה. ואף יזדהה עימו, ישמח איתו, ויריע לו! "לעשות לאיש ואיש כרצונו" – לשמח כל איש ואיש כפי רצונו ודעתו הוא.
יתר על כן, לשון רש"י "לעשות לאיש ואיש כרצונו" לקוח הרי ממגילת אסתר (א, ח) כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ. דרך העולם בסעודה מכובדת להציע בפני כל מוזמן שתים שלש מנות והוא בוחר את מנתו כרצונו, ואם יש את נפשו הוא בוחר גם וגם. וכך ודאי היה גם במשתה גדול שעשה המלך אחשורוש לפאר ולרומם את שמו. ובזה משבחים את החתן ואת הלוקח, על טעמם המשובח שכה הטיבו אשר בחרו.
בזה מבואר הא דתנו רבנן במסכת ברכות דף טז ע"ב: "אין קורין אבות אלא לשלשה".
וקשה, הרי כבר נאמר באברהם: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז, ה) וכבר נעשה אבי אבות האומה. ועל דרכו נאמר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט), הרי שאותו ראוי לחכות ובדרכו ראוי לכל אחד מבניו להדבק. ולשם מה נצרכו שני אבות נוספים?
אלא שאין דרכו של אדם יכולה להעשות כמעשה קוף בעלמא. הדרך לא תשתלב כחלק מנפש האדם עד שלא יבחר בה ברצונו המלא. אברהם ויצחק הפכים היו במידותיהם. אברהם חסד ויצחק גבורה. אברהם כובש ומשפיע ויצחק כולו איפוק והתמסרות ומשיב עטרה ליושנה. וכל בן, הוא שברצונו בוחר את האב שבדרכו ילך, או שבוחר גם וגם – היא דרכו של יעקב.
