טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הוסיפו עליהן הלביצין והלעונין – חומעה
"בורית. אמר רב יהודה: זה אהלא. והתניא: הבורית והאהל! אלא, מאי בורית? כבריתא. ורמינהי: הוסיפו עליהן הלביצין, והלעונין, הבורית, והאהל. ואי בורית כבריתא, מי אית ליה שביעית? והתנן, זה הכלל: כל שיש לו עיקר יש לו שביעית, וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית! אלא מאי בורית אהלא, והתניא הבורית והאהל? תרי גווני אהלא" (נדה, סב ע"א).
פירוש: ובבירור ענין הבורית הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא אהלא. ומקשים על כך: והתניא והרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי אלה הם דברים שונים! אלא מאי [מה היא] בורית כבריתא [גופרית]. ורמינהי [ומשליכים], ומראים סתירה על הסבר זה ממה ששנינו לענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית כי הוסיפו עליהן אף את הלביצין, והלעונין, והבורית, והאהל. ואי [ואם] בורית זו כבריתא, מי אית ליה [האם יש לו] איסור שביעית? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהגדרת הדברים שיש בהם איסור שביעית, זה הכלל: כל שיש לו עיקר [שורש], שממנו הוא ניזון הריהו בכלל איסור שביעית, וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית. ואילו לכבריתא אין שורש! אלא חוזרים לזיהוי הקודם האומר כי מאי [מה היא] בורית זה אהלא, ובאשר לשאלה שהקשינו, התניא [הרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי הבורית אינה האהל צריך לומר כי יש תרי גווני אהלא [שני מיני אהל], שאחד מהם נקרא גם "בורית", והאחר שונה מן הבורית (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חומעה תרבותית שם באנגלית: Red Sorrel שם מדעי: Rumex acetosella
שם נרדף במקורות: לעונין, ירענה
נושא מרכזי: מהם הלעונין?
לפני שנפנה לניסיון זיהוי הלעונין נעיר שקיימות מספר גרסאות לשם זה. בסוגיה בשבת (צ ע"א) המקבילה לסוגייתנו הגרסה היא "לעינון" במקום "לעונין". בתוספתא (שביעית, ליברמן, פ"ה הל' ה') נכתב: "חלשישות חלביצין והירענה והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור". קיימות כמה מסורות זיהוי ללעונין וננסה להעריך את סבירותן על פי שני מאפיינים המשתמעים מהמקורות. בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ז הל' א') אנו לומדים שמדובר בצמח המשמש לכביסה: "מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נשמעינא מן הדא היירעינן והבורית והאוהל יש להן קדושת שביעית וכו'" (ראו עוד ב"הרחבה"). מקור נוסף הוא המשנה בכלאים (פ"א מ"ג): "הַלֶּפֶת וְהַנָּפוּץ, וְהַכְּרוּב וְהַתְּרוֹבְתוֹר, הַתְּרָדִים וְהַלְּעוּנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה וכו'". ממשנה זו נוכל להסיק הלעונים דומים לתרדים במידה רבה עד כדי כך שהם נחשבו מין זהה לענין כלאים. אמנם הגדרת המין בחז"ל אינה זהה להגדרות הבוטניות המקובלות היום אך אין ספק שצריך להתקיים דמיון רב בין התרדין והלעונים. נפתח בסקירת מסורות הזיהוי תוך כדי בדיקת התאמתן למאפיינים העולים מתוך המקורות.
לעונין = חומעה
השם לעונין מתורגם בירושלמי בכלאים (פ"א הל' ג'): "... התרדין והלעונין המעויין וכו'". בכתב יד הוטיקן הגרסה חמעווין. הצמח מזוהה כצמח הנקרא חמועיתא שהוא אחד ממיני החומעה (Rumex) (תמונות 1-2). בערבית המודרנית נקראת החומעה حماض בדומה לגרסה המופיעה בוטיקן. מילה ערבית זו מתורגמת גם כ"חומציות" דבר המאפיין את החומעה. גם בתרגום בכתב יד אנטונין (שמקורו המשוער הוא בגניזה) הזיהוי מצביע על החומעה. על הקשר בין חומעה וחומציות ניתן ללמוד מפירוש "מלאכת שלמה" (כלאים, פ"א מ"ג) למרות שזיהה את הלעונים כתרד: "והלעונים - פירש בירושלמי חמועייאן. וכתב הרש"ש ז"ל ונ"ל שהן אשפינקאש בלע"ז שהן חמוצין קצת מתרגום חמץ חמיע. וע' במ"ש בסוף מתני' דלעיל". "אשפינקאש" הא "אספאנאך" כלומר תרד אליו נתייחס להלן.
זיהוי הלעונים כחומעה אפשרי לאור שני מאפייניהם המשתמעים מהמקורות. החומעה עשירה בחומצה אוקסלית. השימוש בחומצה אוקסלית נפוץ בתכשירי ניקוי, משום שיון האוקסלאט יוצר קומפלקס מסיס עם ברזל וכך מוסרים כתמי חלודה, דם ודיו. עלי החומעה מזכירים בצורתם הכללית את עלי סלק העלים המזוהה כ"תרדין" (תמונה 3) (ראו במאמר "אי אנא נטעי הוה קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא").
לעונין = אלקטף
שתי מסורות זיהוי אחרות, נפוצות יותר בין המפרשים, הן אלקטף שהוא המלוח ואלסלק כלומר סלק כפי שפירש למשל רבי נתן אב הישיבה. זיהוי הלעונין כסלק בעייתי אם נקבל את הגישה שהתרדין הם סלק. הרס"ג תרגם אלקטף ותרגום זה מובא במפרשים נוספים. הערוך (ערך לעין), למשל, תרגם "אטריפצי" שהוא המלוח התרבותי (Atriplex hortensis). כך פירשו גם הרמב"ם ורע"ב. הברטנורא הוסיף גם את התרגום בלעז "ארמולא"ש" שאינו מזוהה.
ז. עמר מזהה את ה"קטף" בפירוש הרמב"ם כשמות של שני צמחים הנקראים כך בערבית ולכן קשה לקבוע למה כוונתו. האחד הוא מלוח הגינה (Atriplex hortensis) (תמונה 4) הקרוב מבחינה גנטית לסלק המצוי (Beta vulgaris) הנקרא תרדין בלשון המשנה. קרבה זו מסבירה מדוע הלעונים והתרדים אינם כלאים זה בזה. צמח נוסף הנקרא בערבית "קטף" הוא חומעה תרבותית (Rumex acetosella) (תמונה 2). שני המינים הם ירקות בעלי עלים בעלי טעם חמצמץ ומשמשים לאכילה. זיהויים אלו לא מתיישבים עם הקביעה שמדובר ב"צמחי כביסה" אך עלי החומעה התרבותית דומים מאד לעלי סלק העלים ("תרדין").
לעונין – תרד ולענה
תנחום הירושלמי מביא הן תרגום הרס"ג ומוסיף: "ויש אומרים אספאנאך, ושניהם קרובים בטבעם ותכונתם". זיהויו השני בעייתי לאור כך ש"אספאנאך" הוא כנראה התרד (Spinacia oleracea) בלשוננו שגידולו הפך לנפוץ באזורנו רק בעקבות כיבושי האיסלם. ניתן ליישב את פירושו בכך שגם כוונתו היא למלוח הגינה משום שצמח זה נקרא גם תרד צרפתי (French Spinach) ותרד ההרים (Mountain Spinach). פירוש נוסף שמוזכר פעם בודדת הוא פירוש רש"י בשבת (צ ע"א): "והלעונין – לענה". גם זיהוי זה לא עונה לצורך בדמיון ל"תרדין" משום שהלענה היא שיח רב שנתי גבוה למדי.
לעונין = פרע
אפרים הראובני זיהה את ה"ירענה" כצמח פרע מסולסל (Hypericum triquetrifolium) הנפוץ בבתי גידול מופרעים בחבל הים-תיכוני (עוד על הפרע ראו במאמר "ואיבעית אימא: סם המות נמי באפרזתא, דהיינו פירי") (תמונות 5-6). זיהוי זה מתבסס על שמו "ערן" ו "ערנה" בערבית באזורים מסויימים. מקור השם פרע הוא בסורית ובר-בהלול מתרגם את השם ל"ערערינא" וכנראה הוא ה"ערינא" בכפל אותיות בראש השם. דבר זה קיים בכמה שמות בערבית, ושפות שמיות נוספות, ביחוד כשהם שאולים משפות אחרות. "ירענא" או "יריענן" בחילוף אותיות הם "ערינא" ומכאן הפך השם ל"ערערינא".
השימוש הנפוץ בצמח זה היה לניקוי ידיים ספוגות שמן כתוצאה מעקירת שומשום. השימוש בצמח ל"רחיצת ידים" נפוץ מאד בין הערבים עד כדי כך שבמקומות מסויימים כגון סביבות רחבות וגדרה הוא נקרא בפיהם ע'צול או ע'צולה כלומר צמח כביסה. בשם זה נכללים כל צמחי הכביסה כמו אהל, מלחית אשלגנית ועוד. אם אכן זיהוי זה נכון נוכל להסיק כי גם צמח המשמש לניקוי ידים על ידי שפשוף דינו כמיני כביסות לענין שביעית. לצמח עלים זעירים ופרחים צהובים וכאשר ממוללים את העלים או הפרחים מופרש מהם נוזל בעל צבע חום אדמדם. סביב צבעו של הנוזל התפתחו אגדות והוא נקרא בשמות שונים. אחד השמות הוא "דם זכריהו הנביא".
.JPG) |
|
 |
|
תמונה 1. חומעה וורודה |
|
תמונה 2. חומעה תרבותית צילם: Burschik
|
 |
|
.jpg) |
|
תמונה 3. סלק עלים - מנגולד |
|
תמונה 4. מלוח הגינה צילם: Stickpen
|
.JPG) |
|
 |
|
תמונה 5. פרע מסולסל - שיח |
|
תמונה 6. פרע מסולסל - פריחה
|
הרחבה
מהביטוי "הוסיפו עליהן" שמעירה הגמרא ניתן להסיק לכאורה שהלעונין שייכים לקבוצה של צמחים שחיובם בשביעית לא היה ברור מלכתחילה ולכן הם לא נמנו במשנה בין החייבים בשביעית. למעשה מהראשונים עולה שהברייתא רק מרחיבה את רשימת הגידולים שלא הוזכרו במשנה בשביעית (פ"ז מ"א) ללא סיבה מיוחדת. כתב הרמב"ן (שבת, שם):
"הא דאותבינן הכא הוסיפו עליהן החלוסין והלעינין והבורית והאהל. בתוספתא שביעית נישנית, וכך היא שנויה שם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור, ולפי שנשנו במשנתינו מאלו שיש להן ולדמיהן שביעית וביעור וברייתא קתני דהני נמי הכי, לכך אמרו בה בגמ' הוסיפו עליהן".
בריטב"א (שם) אנו מוצאים את שתי צורות הבנת הביטוי "הוסיפו עליהן":
"והא דפרכינן דתני הוסיפו עליהם, אין בלשון הברייתא הוסיפו עליהם, אלא שבברייתא מנו אלו המינים יותר על מה שמנו במשנה, והכי פרכינן והא במתניתא הוסיפו למנות הבורית והאהל, והשתא ניחא דלא תיקשי לן כדמקשינן בעלמא כל היכא דקתני הוסיפו עליהם, מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור, וכדפרכינן בסנהדרין (כ"ה ב') ובכמה דוכתי, כי אלו המינים לא הוסיפו האחרונים יותר על מה שאסרו הראשונים אלא דלעולם היו במינים האסורין אלא שהתנא דברייתא פירט יותר מתנא דמתני', וזה נכון ועיקר, מנימוקי רבותינו בעלי התוספות".
מהריטב"א משתמע שתוספת המינים בתוספתא הוא פירוט נוסף אך ללא סיבה מיוחדת. גישה שונה עולה מתוך פירוש "אמונת יוסף" לירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ז הל' א'): "מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נשמעינא מן הדא היירעינן והבורית והאוהל יש להן קדושת שביעית וכו'". נקדים את פירושו של הרש"ס: "מיני כביסות. עשבים שדרכם שמכבסין ומלבנין בהן כגון הני דמייתי חלבונין ולעונין ובורית ואהל. אבל ביין ושאר מיני פירות פשיטא לן דאין מכבסין בהן בשביעית דדרשינן בפ' הגוזל קמא לאכלה ולא לכביסה".
"... ופירש רמב"ם ז"ל שכל מה שאינו ראוי לאלו השלושה ולא לאחד מהם לא למאכל אדם ולא לבהמה ולא לצבוע יש לו ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו ביעור וא"כ הני מיני כביסות נמי הואיל ואינן ראויין לאלו השלשה ולא לאחד מהם אמאי יש להן ביעור. וי"ל דע"כ תנאי פליגי בהאי מילתא ותנא דמתיניתין ס"ל דכל דבר שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה ולא לצבוע בו לאדם הואיל ואינו מיוחד לעצים יש לו קדושת שביעית אבל אין לו ביעור ותנא דתוספתא ס"ל דאפילו ביעור נמי יש לו. והאי דקא מיבעיא להו הכא במיני כביסות אי קדושת שביעיתחלה עליהן היינו הוא טעמא משום דאיכא למימר דהו"ל כעצים שאין האדם נהנה מהן אלא לאחר שנתכבס בהן הבגד ואז אפילו חזותא ליכא וליתנהו בעולם כלל ומשום הכי מייתי ברייתא דהוסיפו עליהן החלבנון וכו' לפשוט בעיין ואשמעינן דלא חשיבי כעצים ולתנא דמתניתין אינן חייבין בביעור ולתנא דתוספתא חייבין נמי בביעור אבל קדושת שביעית אית להו לכו"ע וכו'" ("אמונת יוסף").
מדברי "אמונת יוסף" ניתן להסיק שדין קבוצת המינים המשמשים לכביסה שהתוספתא הוסיפה נתון למחלוקת האם היא חייבת בביעור.
מקורות עיקריים:
א. אהרוני, סיני אייר-כסלו, תרצ"ט, עמ' תרכ"ד.
ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה, זרעים, ח"ב, עמ' 549-550.
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה. עמ' 108.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
