גדר דין "דאיקני" / בבא בתרא קנז ע"א-ע"ב
הרב אביהוד שורץ
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בדף קנ"ז יש סוגיה ארוכה העוסקת במשמעותה של מילה אחת: "דאיקני". מדובר במקרה שבו ראובן לָווה כסף משמעון, ובשטר ההלוואה כתב שהוא משעבד לפירעון החוב לא רק את הנכסים שברשותו אלא גם את הנכסים שהוא עתיד לקנות. לפיכך אם לאחר ההלוואה קנה ראובן קרקע, אך כעבור זמן מכר אותה ללוי, יוכל שמעון לגבות את הקרקע מלוי, אף שלא הייתה בידי ראובן בשעת ההלוואה.
הגמרא אומרת שבמידה מסוימת יש כאן מקח וממכר של דבר שלא בא לעולם: בשעת ההלוואה ראובן משעבד לשמעון קרקע שכלל אינה ברשותו באותה שעה. בתחילה הגמרא מסבירה ששעבוד זה הוא אליבא דרבי מאיר, הסבור שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אך למסקנת הסוגיה (וכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך) השעבוד במילה "דאיקני" מועיל גם לפי דעת חכמים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובכן, מה שורש החילוק בין הקנאת דבר שלא בא לעולם ובין החלת שעבוד על דבר שלא בא לעולם?
בעל קצות החושן (קיב, א) דן בהרחבה בשאלה זו, והוא מביא כמה תשובות:
א. החלות הקניינית מבוססת על דעתם של שני הצדדים. כאשר מושא הקניין לא בא לעולם, גמירות הדעת של המוכר ושל הקונה לוקה בחסר, ולכן הקניין לא חל. בעל קצות החושן מציע ששעבוד, בניגוד לקניין, איננו תלוי בדעת אלא חל מאליו: שני הצדדים קבעו שיש שעבוד, וברשתו ייפול כל נכס, בין שהוא מצוי ברשות הלווה כעת ובין שיגיע לידיו רק בעתיד.
הקצות דוחה את התשובה הזאת מכוח קושיות שונות מגוף הסוגיה, אך דומה שהיסוד העולה מכאן עומד בעינו: בעולם של דיני ממונות יש להבדיל בין חלויות המותנות בגמירות דעת חיובית ובין חלויות החלות מאליהן גם בלי גמירות דעת.
ב. המהרי"ט הציע ששעבוד לעולם נחשב כדבר שישנו בעולם. המהרי"ט מסביר שאומנם הנכס המשועבד הוא דבר שלא בא לעולם, אך לא הוא עומד במוקד הדיון אלא ההתחייבות שהתחייב הלווה כלפי המַלווה: התחייבות זו מוטלת על כתפי הלווה, והלווה הרי ישנו בעולם בשעת ההתחייבות.
הקצות דוחה את דברי המהרי"ט לאור הבנה יסודית בעניין שעבוד נכסים. אכן כאשר אדם לווה מעות מחברו, הוא עצמו משתעבד למַלווה, כפי שכתב המהרי"ט. אלא שבנידון דידן לא די בשעבוד זה. כזכור, אנו עוסקים בלווה שקנה קרקע ולאחר מכן מכרה לאדם אחר. הקונה הלז מעולם לא השתעבד למַלווה, והחיוב כלפי המַלווה איננו מוטל על כתפיו. כדי לחדש שהמַלווה רשאי לגבות את הקרקע מהקונה עלינו להניח שחל שעבוד על גופה של הקרקע, ולא רק על גופו של הלווה, ואם כן, חזרה קושייתנו למקומה: כיצד יוכל השעבוד לחול על גוף הקרקע, אם בשעת ההתחייבות לא הייתה קרקע זו ברשות הלווה המשעבד אותה?
ובכן, גם דברי המהרי"ט לא תירצו את הקושיה, אך הדיון בהם מוביל אותנו לשאלת יסוד בדבר אופיו של שעבוד נכסים.
ג. לאחר שדחה את שתי ההבנות הקודמות נאלץ בעל קצות החושן לפרש, על פי דברי הרשב"ם בפירושו לסוגייתנו, ששעבוד "דאיקני" חל מכוח תקנת חכמים כדי "שלא תנעל דלת בפני לווים". כדי שאנשים לא יימנעו מלהלוות מחשש פן ייעשו בכספם עסקות שונות ובסופו של דבר החוב לא ייפרע, קבעו חכמים שבכל עסקה שעתיד הלווה לעשות יש חלק גם למַלווה, והנכסים שיקנה הלווה ישתעבדו למַלווה.
