אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף
מגילה טז ע"א - ע"ב
"(בראשית מה, כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת וּלְבִנְיָמִן נָתַן [שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְ]חָמֵשׁ חֲלִפֹת [שְׂמָלֹת], אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו? דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו - נתגלגל הדבר, וירדו אבותינו למצרים. אמר רבי בנימין בר יפת: רמז רמז לו, שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח, טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא [מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ] בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וגו' [וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן]".
לכאורה נכון היה להבין שכיון שיעקב שהיה מהאבות הקדושים עשה ליוסף כתנת פסים, ודאי שטוב עשה וצריך ללמוד ממעשיו מעשה אבות סימן לבנים! אלא שמלמדנו רב שאין הדבר כך. שאף שרוב מעשיו של צדיק נכתבו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט), מיעוטם נכתבו ללמוד מן הפורענות איזוהי דרך שיתרחק ממנה האדם.
ואמרו במדרש בראשית רבה: (פרשת וישב פרשה פד סימן ו)
"אמר רבי שמואל בר נחמן: (בראשית לז, ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. לא היה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן! אלא מה תלמוד לומר יוסף? אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה:
(א) מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול.
(ב) מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה.
(ג) מה זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים.
(ד) מה זה בכור אף זה בכור.
(ה) מה זה נתקשה אמו בלידה אף זה נתקשה אמו בשעת לידה.
(ו) מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו.
(ז) מה זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו.
(ח) מה זה רועה אף זה רועה.
(ט) זה נשטם וזה נשטם.
(י) זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים.
(יא) זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר.
(יב) זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ.
(יג) זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ.
(יד) זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ.
(טו) זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים.
(טז) זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום.
(יז) זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו.
(יח) זה ירד למצרים וזה ירד למצרים.
(יט) זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב.
(כ) זה משביע וזה משביע.
(כא) זה מְצַוֶּה וזה מְצַוֶּה.
(כב) זה מת במצרים וזה מת במצרים.
(כג) זה נחנט וזה נחנט.
(כד) זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו".
וקשה, למה לא הוסיף רבי שמואל בר נחמן: זה הִפְלָא אח על פני אחיו וזה הִפְלָא אח על פני אחיו?
אלא שלא הביא רבי שמואל בר נחמן אלא דברים שבהם יעקב ויוסף שוים היו. וזהו שתירץ רבי בנימין בר יפת, שאף שטענת רב אמת שאל לו לאדם להפליא אח על פני אחיו, מתנת יוסף לבנימין לא היתה בכלל הפלאה ולא נחשבה בעיני האחים כהפלאה, אלא כרמז לדורות. ובזאת לא הלך יוסף בדרך אביו, אלא שכממשיכו דוקא תיקן את דרכיו.
כיוצא בדבר אתה אומר, במדרש בבראשית רבה: (פרשת ויצא פרשה עא, ז)
"(בראשית ל, ג) וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, רבנן דרומאה בשם רבי אלכסנדרי בשם רבי יוחנן אמר (איוב טו, ב) הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ - זה אברהם, (בראשית טז) וישמע אברם לקול שרי, (איוב טו, ב) וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ - זה יעקב, וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעיקות?! חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה".
גם בזה, ניתן היה להבין שכיון שכך נהג יעקב נכון ללמוד ממעשיו שראוי לגעור במי שפונה ומתחנן בפני צדיק במקום להתפלל לפני ה', פן תעלה שמץ מחשבה כאילו הפך ילוד אשה לאלוה. אך רבי יוחנן לא סבר כן אלא גינה את חרון אפו של יעקב, למען ילמדו ישראל שלא לנהוג כן בנשותיהם ובבני מועקה.
וצריך ביאור, מנין למד רבי יוחנן שעונשו של יעקב בדבר זה היה שיעמדו בניו לפני בנה?
אלא שלמד גזירה שוה. יעקב אמר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי (בראשית ל, ב), ובאותם המילים נענש: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי (בראשית נ, יט), כאשר נצרכו בניו להשפיל את עצמם בפני יוסף ככתוב: (בראשית נ, יח-יט) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. אמנם מילות דברי יוסף ממילות דברי יעקב נחצבו, אך נרמז בהם: אביכם אמר לאימי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי בדרך גערה, והנה בנה אומר לבניו הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי בדרך תנחומין. אביכם אמר לאימי מתוך חרון אף: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי – מלשון אנוכיות, כי אין כעס בלא שמץ גאוה, כדברי תחילת אגרת הרמב"ן, שהרי אילו היה מבטל עצמו לדעתה היה מבין להרגשתה ומרצה אותה. ואילו בנה אומר לבניו הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי, אל תקרי אני אלא עני, מלשון ענוה.
וגם בזה יש לשאול, למה לא הוסיף רבי שמואל בר נחמן לרשימת הדימויים: זה אמר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי וזה אמר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי? אלא שכאמור לעיל, לא קרב זה אל זה. זה ציער בדבריו, וזה ריצה.
