קדימה, ממשיכים הלאה / רפי זברגר

נידה עא ע"ב 
  

הקדמה

שתי המשניות הראשונות בעמוד ב' עוסקת בתקופת ימי טוהר של אשה לאחר לידה. כזכור, מדין דאורייתא - אשה אשר ילדה זכר - טמאה שבעה ימים, ולאחר מכן טובלת, וכל דם שתראה במשך שלושים ושלשה יום יהיה דם טהור. ואם ילדה נקבה, הרי היא טמאה ארבעה עשר יום, טובלת, ואחר כן טהורה במשך שישים וששה יום. תקופת ימי טוהר הם שלושים ושלשה יום לזכר, וששים וששה יום לנקבה. ימים אלו נקראים ''טבולת יום ארוך'' (תקופה דומה לשעות שבין טבילה האדם הטמא להערב שמש) - אסורה לבוא למקדש, ואסורה לגעת בתרומה וקודשים, כנאמר (ויקרא, י"ב, ד'): וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. 
נקדים מספר הלכות בנושא טומאה וטהרה הקשורים למשנתנו:
1. כל דרגת טומאה הנוגעת בדבר אחר הופכת אותה להיות בדרגה אחת פחותה ממנה. אב הטומאה הופך את הדבר שנוגע בו להיות ראשון לטומאה, ראשון לשני, שני לשלישי ושלישי לרביעי. 
2. דרגות טומאה בחולין נפסקות בשני לטומאה. כלומר אם שני לטומאה נגע בחולין – אינו הופך אותו להיות שלישי לטומאה. 
3. בתרומה יש דרגה נוספת, כך שאם שני נוגע בתרומה – הופך אותו לשלישי לטומאה 
4. בקדשים יש עוד דרגה, כך שאם שלישי נוגע בקודשים – הופך אותו להיות רביעי לטומאה. 
5. טבול יום שלא העריב שמשו מותר במעשר שני אך אסור בתרומה וקודשים, וכך גם האשה בימי ''טבולת יום ארוך''. מצב זה מגדיר אותם כמו שני לטומאה, המטמאים רק תרומה וקודשים.
 

הנושא

המשנה הראשונה:
בראשונה היו אומרים: היושבת על דם טהור - היתה מערה מים לפסח.
בתחילה אמרו כי מותר לאשה בזמן היותה ''טבולת יום ארוך'' (בימי טהרתה) לערות מים על קרבן פסח, אך הגמרא מדייקת מכאן כי אסור לה לגעת במים אלו. מסבירה הגמרא את הסיבה: 
חולין שנעשו על טהרת הקודש – כקודש. 
ולכן אם אדם קיבל על עצמו לשמור חולין כמו קודש, הרי שדינו כקודש. ולכן, אם טבולת יום ארוך תיגע במים, היא תהפוך אותם להיות שלישי בטומאה המקבלים טומאה גם משני לטומאה (בגלל היותם מוגדרים כקודש).
חזרו לומר: הרי היא כמגע טמא מת לקדשים, כדברי בית הלל.
חזרו החכמים להורות כי טבולת יום ארוך דינה הוא כראשון לטומאה רק לדיני קודשים כדעת בית הלל (המשנה מכנה את ראשון לטומאה כ''מגע טמא מת'' על פי הכלל הראשון לעיל, שהרי טמא מת הוא אב הטומאה והנוגע בו הופך להיות ראשון לטומאה). אך מכיוון שהוא ראשון לטומאה רק לקודשים ולא לחולין, הרי שמותר לאשה טבולת יום ארוך גם לגעת במים ולא רק לערותם על קרבן פסח. מסבירה הגמרא כי דעה זו חולקת על הדעה הראשונה וסוברת:
חולין שנעשו על טהרת הקודש – אינן כקודש. 
ולכן, המים שהאשה תיגע בהם מוגדרים כחולין, שאינם נטמאים משני לטומאה, דרגת הטומאה של האשה. 
בית שמאי אומרים: אף כטמא מת.
בית שמאי לפי דעה זו של חכמים (''חזרו לומר''), מחמירים ומחשיבים את טבולת יום ארוך כאב הטומאה ממש (בלשון המשנה ''כטמא מת'' שהוא אב הטומאה).
המשנה השנייה:
ומודים: שהיא אוכלת במעשר, וקוצה לה חלה ומקפת, וקורא לה שם.
משנה זו היא המשך ישיר למשנה הקודמת. אותה אשה ''טבולת יום ארוך'' המוגדרת כשני לטומאה (הקדמה 5 לעיל) מותרת לגעת במעשר שני. לגבי הפרשת חלה, אשר דינה כמו תרומה, היא צריכה לנהוג באופן הבא:
• ''לקצות חלה'' – להפריש מן העיסה חלק המיועד לחלה, אך עדיין לא לקרוא לה בשם, ולכן לא מקבלת טומאה. 
• ''להקיף'' – לשים את העיסה המיועדת לחלה בכלי הסמוך ונוגע בעיסה עצמה. דין זה נקרא "תרומה (וכן הפרשת חלה) מן המוקף" – שהתרומה/חלה תהיה קרובה לחלק אשר תורמים ממנו. 
• ולבסוף ''לקרוא לה בשם'' – ייעוד חלק זה לחלה, כאשר האשה לא נוגעת בחלק זה. מרגע זה מקבלת החתיכה קדושת חלה כמו תרומה (ואסור לאשה לגעת בחתיכה). 
ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה - שהוא טהור.
רוק ודם של ''טבולת יום ארוך'' אינו מטמא כמו רוק ודם של נידה, ולכן אם נפל על תרומה – נשארת התרומה בטהרתה.
בית שמאי אומרים: צריכה טבילה באחרונה, ובית הלל אומרים: אינה צריכה טבילה באחרונה.
בסיום הדיון על ''טבולת יום ארוך'', אשר כזכור טבלה לאחר ימי טומאה שלה (שבעה ימים לזכר, וארבעה עשר לנקבה), מביאה המשנה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, האם אשה זו צריכה טבילה נוספת על מנת לאכול תרומה. האם ניתן להסתפק בטבילה לפני ימים רבים של הטהרה (שלושים ושלשה לזכר ושישים וששה לנקבה) כמו בית הלל, או שמא, מכיוון שעברו ימים רבים מהטבילה הקודמת, הרי שיש לחזור ולטבול בשנית כבית שמאי. 
לפי כולם, האשה חייבת בהבאת קרבנות יולדת, ולאחריהן צריכה טבילה נוספת, כדי להיכנס למקדש (גם לשיטת בית הלל, המתירים לטבולת יום ארוך לאכול תרומה). 
 

מהו המסר

שאלת הצורך לטבילה שנייה בסוף ימי הטהרה משקפת אולי שאלה יסודית לחיים בכלל. בית שמאי אשר מחייבים טבילה חוזרת בסוף ימי הטהרה בעצם מכריזים ואומרים כי האשה הסיחה דעתה מן הטבילה הראשונה, שכחה את שעשתה מספר שבועות קודם, ולכן אנו מחייבים אותה לחזור ולטבול בשנית. לעומתם, ניתן אולי לומר כי בית הלל יותר ''זורמים בחיים'', לא מחפשים כל הזמן איך למצוא נקודות להחמיר. לדעתם, האשה טבלה לאחר ימי טומאה, הרי שניתן לסמן וי על מעשה זה ולהמשיך הלאה. כאשר היא מסיימת את ימי הטוהר אנו מרשים לה מיד לאכול בתרומה, כאילו טבלה רק באותו יום (בדומה ל''טבול יום רגיל''). 
אנו כמעט תמיד פוסקים כבית הלל, כי האמת שזו דרכנו בחיים. לא ''לקחת הכול קשה''. לא לחפש מתחת לאדמה, היכן אולי טעינו, שכחנו, לא עשינו טוב וכדו'. אם עשינו אז עשינו, וקדימה ממשיכים הלאה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]