דיוק וחידוש ברש"י

נידה עג

עמוד א

רש"י ד"ה הלכות. משנה וברייתא הלכה למשה מסיני:
הדיוקים ברש"י זה מדוע סידרן בסדר זה משנה ברייתא הלכה למשה מסיני היה צריך לומר הלכה למשה מסיני משנה וברייתא, ועוד היה צ"ל משנה ברייתא והלכה למשה מסיני, אמנם בתוספות הרא"ש הגירסא משנה וברייתא והלכה למשה מסיני, ובספר חפץ חיים (הרב חיים יצחק מרידיך) הסביר שמשנה וברייתא הם הלכה למשה מסיני שההלכות המובאות במשניות ובברייתא מקורם או מן התורה עצמה או הלכה למשה מסיני.
הנה תוספות בד"ה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות. אית ספרים דלא גרסינן ליה מיהו בפירוש רש''י איתא ור''ת הגיהו בספרו וכן נראה דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פרק בתרא (דף כח:) והכי נמי אמרינן באין עומדין (ברכות לא.) שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהן בדברי שבח ותנחומין:
המהרש"א מקשה על דברי תוספות וז"ל כתבו דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא לה לסיים בדבר טוב ואיתא נמי כן במגילה פ"ב כו' עכ"ל אבל לא הובא זה המאמר בתרא דמגילה בסיום המסכת גם דרך התלמוד לסיים במאמרי אגדה השייך קצת להלכה דמסיים בה יראה לפי מה שהובא זה המאמר פ"ב דמגילה בתר דאייתי התם חומרא דרבי זירא שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים וכו' ועיין מה שפירש שם.
וכן איתא בתוספות הרא"ש על הדף תאנא דבי אליהו כל השונה הלכות. איידי דאיירי לעיל בהלכות י"א שהיא הל"מ קא מייתי לה הכא כדפרש"י הלכות משנה וברייתא והלכה למשה מסיני, ומיהו לא שייכא כל כך הכא טפי מבשאר דוכתי דלא מייתי לה אגב גררא זו אלא משום דניחה ליה לסיים בדבר טוב כדאמרינן באין עומדין שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו בדברי שבח ותנחומין.
אחר הקדמה זו נעמוד על התמיה העיקרית אכן על הקשר בין מאמר זה לסיום מסכת נידה, וכפי שנראה שמאמר זה קשור ביותר ואף נאמר במסכת מגילה על ידי ריש לקיש בסמיכות וברציפות להזכרת חומרת רבי זירא, וכך גם מוגדרת הלכה זו כהלכה פסוקה הנלמדת בסמיכות לתפילה וכפי שיובא מיד.
בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"א ע"א) הסוגיא נפתחת כך - ת''ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה והיכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דר' זירא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים וכו', והסגיא ממשיכה וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר הלכה שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים.
וברש"י הלכה פסוקה. שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו: יושבת עליה ז' נקיים. לבד מאותו יום שפוסקת והתורה לא הצריכה ז' נקיים אלא לזבה שנאמר ואם טהרה מזובה ואין זבה אלא הרואה שלשה ימים רצופין בתוך י''א יום שבין נדה לנדה:
במסכת מגילה (דף כ"ח ע"ב) בגמרא - כי הא דריש לקיש הוה אזיל באורחא מטא עורקמא דמיא אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה וקא מעבר ליה א''ל קרית אמר ליה קרינא תנית תנינא ארבעה סידרי משנה א''ל פסלת לך ארבעה טורי וטענת בר לקיש אכתפך שדי בר לקישא במיא אמר ליה ניחא לי דאשמעינן למר אי הכי גמור מיני הא מלתא דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר {חבקוק ג-ו} הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות.
וברש"י - עורקמא דמיא. שלולית של מים מכונסין: דאשמעינן. שאשמש לאדוני: שהחמירו על עצמן. דמדאורייתא אין צריכה שבעה נקיים אלא הרואה שלושה ימים רצופים בתוך י''א יום שבין נדה לנדה אבל בתחלת נדתה אפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב טובלת בלילה והן החמירו על עצמן לפי שאין הכל בקיאים בפתח נדתה אימתי הן עומדות בי''א ימים שבין נדה לנדה ואם תאמר לא יחמירו אלא בג' רצופין כדכתיב ימים רבים בלא עת נדתה (ויקרא טו) פעמים שראיית דם נדה מזקיקתה לשבעה נקיים מן התורה כיצד התחילה לספור שבעה נקיים לאחר שהיתה זבה גמורה וספרה שבעה נקיים ובשביעי ראתה אפי' כחרדל סתרה הכל וצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים אי נמי שמא ראתה שני ימים ולא ידעה והיום ראתה וידעה דהוו להו שלשה ימים רצופין וצריכה שבעה נקיים ועל כן החמירו:
(אגב במסכת נידה בדף ס"ו כשר' זירא מביא חומרא זו, רש"י לא חוזר ומסביר)
והנה מתוך דברי רש"י בעוד מקומות בש"ס על שונה הלכות ומה הוא שינון ומה הם הלכות.
במסכת מגילה כ"ו ע"ב ואמר רבא ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות . וברש"י ואפילו שונה הלכות. כלומר אפילו לא שימש תלמידי חכמים בהש''ס ובגמרא אלא במשניות ובברייתות:
ובמסכת סוכה דף כ"ח ע"א איתא בגמרא - אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר {משלי ח-כא} להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.
וברש"י - משנה. כגון משנה וברייתא של ששה סדרים: גמרא. זו היא סברא שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא ואותו דיוק שבימי התנאי' נקרא הש''ס: הלכות. הלכה למשה מסיני כגון גוד ולבוד ודופן עקומה שיעורין חציצין מחיצין עשר נטיעות ערבה וניסוך המים: דקדוקי תורה. ריבויי אותיות שבאין לדרוש בהן ריבוים ומעוטים כגון האזרח להוציא הנשים שדקדקה התורה בלשונה לכתוב אות יתירה ללמד: דקדוקי סופרים. שהוסיפו לדקדק אחר מעשה הבריות ולהחמיר ולעשות סייג ואזנים לתורה וגזרו גזרות להרחיק את האדם מן העבירה ודכוותה בבכורות (ד' ל:) גר הבא לקבל תורה עליו חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים: קלים וחמורים. דברים הלמדין בק''ו שניתנו לדון מעצמן לכל אדם ולא פירשו כלום בסיני: וגזרות שוות. דברים הלמדין בג''ש: תקופות. חשבון הילוך חמה ולבנה: וגימטריאות. דברים הלמדין בלשון גימטריא כגון (ירמיהו כה) שש''ך בבל בא''ת ב''ש כשדים (שם נא) לב קמי בא''ת ב''ש סהדה מנון (לקמן ד' נב:) בא''ט ב''ח וכן לפי מנין האותיות כגון סתם נזירות שלשים יום (נזיר ד' ה.) מקדוש יהיה יהי''ה בגימטריא שלשים הוו: שיחת מלאכי השרת שיחת שדים שיחת דקלים. לא ידענא מאי היא: משלות כובסין ומשלות שועלים. שיסדו קדמונים לתת אמתלא לתוכחתם ותולין אותן בכובסים ובשועלים כגון (סנהדרין לט.) מאזני צדק אבות אכלו בוסר: הויות דאביי ורבא. כל איבעי' להו לאביי ורבא הוה מספקא להו ובכולן נתן את לבו ונתן בהן טעם ובימי אמוראים נשתכחו:
ועוד איתא שם באותו דף בע"ב בגמרא - ת''ר כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה מה''מ דת''ר {ויקרא כג-מב} תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושות' ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה איני והאמר רבא מקרא ומתנא במטללתא ותנוי בר ממטללתא ל''ק הא במגרס הא בעיוני.
וברש"י ומשנן בסוכה. סובר למודו ומחתכו על בוריו לעמוד דהיינו שמעתא דאמוראי וסברא של טעמי משנה וברייתא מה טעם זה חייב וזה פטור זה אסור וזה מותר: מקרי ומתני. לקרות שבכתב ולשנות משניות הערוכות ושגורות בפה: במטללתא. בסוכה: ותנוי. הש''ס דהוא סברא לטרוח ולשנן וכן שמעתא דאמוראי שאינן באות אלא מכלל דקדוקי שהן למדין מתוך דברי משנה דמדמו מלתא למלתא: בר ממטללא. אם ירצה דמצטער הוא ומצטער פטור מן הסוכה והאויר יפה לו להרחיב דעתו קא סלקא דעתיה תנוי היינו משנן: הא למיגרס כו'. כלומר תרי גווני שינון הוו למיגרס גמרא הברורה לו כבר והיינו שמעתא צריך סוכה והיינו משנן: לעיוני. בר ממטללתא:
ובמסכת סוטה (דף כ"ב ע"א) סוגיא שלימה על הנאמר במשנה (כ' ע"א) ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות הוא היה אומר חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מבלי עולם: (כ"א ע"ב) מאי קאמר הכי קאמר רוצה אשה בקב ותיפלות עמו מתשעת קבין ופרישות: וברש"י רוצה אשה בקב ותיפלות. חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך
אין טוב שתלמוד תורה:
איתא בגמרא – עולא אמר שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים: אתמר קרא ושנה ולא שימש ת''ח ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ ר' שמואל בר נחמני אמר הרי זה בור ר' ינאי אומר ה''ז כותי רב אחא בר יעקב אומר הרי זה מגוש אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כרב אחא בר יעקב דאמרי אינשי רטין מגושא ולא ידע מאי אמר תני תנא ולא ידע מאי אמר ת''ר איזהו ע''ה כל שאינו קורא ק''ש שחרית וערבית בברכותיה דברי ר' מאיר וחכ''א כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית בבגדו ר' יונתן בן יוסף אמר כל שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה אחרים אומרים אפילו קורא ושונה ולא שימש ת''ח זהו ע''ה קרא ולא שנה הרי זה בור לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר {ירמיה לא-כז} וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה: {משלי כד-כא} ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב אמר רבי יצחק אלו ששונים הלכות פשיטא מהו דתימא שונין בחטא וכדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו קמ''ל תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס''ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א''ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר {חבקוק ג-ו} הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן:
וברש"י - שקרא. מקרא: ושנה. משנה: ולא שימש תלמידי חכמים. ללמוד סברת הגמרא בטעמי המשנה מה הם רשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין ללמוד הימנו שע''י הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב ובטהרות לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתי מ''ט אמר מר הכי ומר הכי ואמר מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך וערום הוא שהשומע את קולו שונה משניותיו כסבור הוא שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים: אתמר גרס: ה''ז ע''ה. שחשוד על המעשרות ועל הטהרות: בור. גרוע מעם הארץ: כותי. ואסור לאכול פיתו ויינו דכיון שלא שימש חכמים אינו מקפיד על דברי חכמים לדעתם ולא שנה אלא להראות עצמו כת''ח: מגוש. מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות ואף זה כן: רטין. תרגום חובר חבר (דברים יח) הוא מגוש לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין מה הם ומה פירושם אלא כך מעשיהם שהמכשפות בא ע''י אותם הלחשים: תני תנא. ואף זה תנא שלא שימש בתלמוד שונה משנתו ואינו יודע מה היא: איזהו עם הארץ. שנחשד על הטהרות ועל המעשרות ומוחזק מגעו טמא: כל שאינו קורא ק''ש. דהא ודאי אינו יודע כלום אבל יודע לקרות וקורא לא ע''ה הוא: ששונין הלכות. שלא שימשו לתלמידי חכמים ולא הקפידו על טעמי המשניות: הלכות. משניות: פשיטא. דהכי הוא אלא במאי נדרשיה אי לאו בהכי: הותרה לו. דומה בעיניו היתר: מבלי עולם ס''ד. ומה הם גורמין לאחרים: שמורין הלכה מתוך משנתן. קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות: הליכות עולם לו. השונה הלכות עולם שלו בזכותו:
גמרא נוספת ממסכת שבת דף ראוי שתובא בסמיכות למראה מקום זה גמרא זו הנמצא במסכת סוטה דווקא בה בא לידי ביטוי הקשר שבין קשרי אישות ללימוד התורה, וכך איתא בשבת דף י"ג ע"א וע"ב)
תני דבי אליהו מעשה בתלמיד א' ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב בתורה {דברים ל-כ} כי הוא חייך ואורך ימיך בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך אמרה לי חס ושלום אפי' באצבע קטנה לא נגע [בי] בימי לבוניך מהו אצלך אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה {ויקרא יח-יט} ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כי אתא רב דימי אמר מטה חדא הואי במערבא אמרי אמר רב יצחק בר יוסף סינר מפסיק בינו לבינה:
וברש"י - ושימש תלמידי חכמים. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורציינ''ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:
ועיין בטור סימן קצ"ה ובנו"כ דע"כ רש"י חילק בימי ליבונך וכו' דכל מעשה זה היה לפני חומרת רב זירא ולאחר שהחמירו אין הבדל ע"ש
ובכתובות (דף מ"ב ע"ב) איתא ברש"י עשרין ותרתין שנין. הן היו ימי שררתו של רבה ומת וישב רב יוסף בראש וסייעוהו מן השמים לפרקה להיות לו לשם לפי שהיה רבה חריף ולכך קראוהו עוקר הרים ורב יוסף היה בעל שמועות ומשנה וברייתא לכך קראוהו סיני:
ובמסכת קידושין (דף מ"ט ע"א) גבי המקדש אישה איתא בגמרא - על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ור' יוחנן אמר תורה מיתיבי איזו היא משנה ר' מאיר אומר הלכות ר' יהודה אומר מדרש מאי תורה מדרש תורה .
וברש"י - הלכות. הלכה למשה מסיני: תורה. קס''ד תורה שבכתב: מדרש. ספרא וספרי שהן הלכות של [מדרשי] מקראות (ספר ויקרא):
מראה מקומות על הדרגה של רבי עקיבא והלכה למשה מסיני
במסכת בבא בתרא דף י"ב ע"א וע"ב
בגמרא - אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע''פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר {תהילים צ-יב} ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי' אמר רבא ומאי קושיא ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה אמר רב אשי ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא אלא אמר רב אשי תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה
וברש"י תדע. שלא ניטלה מן חכמים: משמיה דרבי עקיבא כוותיה. וליכא למימר בני חד מזלא נינהו שהרי ר''ע חכם ממנו הרבה: ולאו טעמא קאמר. במילתיה וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא שמכוון לירד בארובה במקרה בעלמא אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים להלכה למשה מסיני:
ובמסכת מנחות דף כ"ט ע"ב איתא בגמרא אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב''ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש''ע מי מעכב על ידך אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש''ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו וכו'
וברש"י שהגיע לדבר. שצריך טעם: נתיישבה דעתו. של משה הואיל ומשמו אומר אע''פ שעדיין לא קיבלה:
מכאן נעבור לכמה מ"מ במסכתינו:
מסכת נידה (דף ז ע"ב) הא קמ''ל. מדאיצטריך למימר להו הלכה שמע מינה דאין למידין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני אין למידין מהן שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקרא משנה וברייתא והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים ומשנה ששנויה בה פסק הלכה מסברת תלמוד שלהן נישנית ואין למידין הימנה:
ובדף מ"ה ע"א בגמרא - ת''ר מעשה באשה אחת שבאת לפני ר''ע אמרה לו ר' נבעלתי בתוך שלש שנים מה אני לכהונה אמר לה כשרה את לכהונה אמרה לו רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לתינוק שטמנו לו אצבעו בדבש פעם ראשונה ושניה גוער בה שלישית מצצה אמר לה אם כן פסולה את לכהונה ראה התלמידים מסתכלים זה בזה אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם [אמרו ליה] כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני כך פחותה מבת שלש שנים כשרה לכהונה הלכה למשה מסיני ואף רבי עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים:
וברש"י מצצה. כלומר אף אני טעמתי טעם זנות: לא אמרה. הא דקאמר פסולה לכהונה אלא לחדד:
ובדף מ"ט ע"א אמר רב אסי שונין כלי חרס שיעורו בכונס משקה וברש"י שונין. הלכה למשה מסיני:
לסיכום הדברים העולה מפירוש של רש"י בכמה אופנים:

• א. שונה הלכות משנן וגורס הדברים הברורים לו במשנה וברייתא עד שהם מבוררים כהלכה למשה מסיני כנתינתן מסיני והוא הנקרא סיני. אמנם בהסבר זה לא הוסבר הקשר המיוחד לחומרת ר' זירא.
• ב. שונה שינון משנה וברייתא הלכות הלכה למשה מסיני, החסרון בביאור זה שהד"ה ברש"י הוא הלכות.
• ג. הלכות שבמשנה וברייתא והלכה למשה מסיני אבל ברש"י שלפנינו איתא הלכה למשה מסיני בלא ו'.

ומכאן נבוא לגולת הכותרת הביאור המלא בדברי רש"י שכולה בו המבאר את מאמר זה שבגמרא והקשר המיוחד לחומרת רבי זירא.
אחר שנלמדה הסוגיא האחרונה בש"ס על יום אחד עשר שנפתחה במשנה בשלהי דף ע"א ע"ב והגמרא פותחת בביאור המשנה על ידי ברייתא במחלוקת בית שמאי ובית הלל ומכאן ממשיכה הגמרא למחלוקת אמוראים רבי יוחנן וריש לקיש על יום עשירי ודעה נוספת שאינה מחלוקת בפני עצמה אלא הם חולקים בביאור הברייתא של רבי אלעזר בן עזריה החולקים האם חוששים ביום אחד עשר להלכה למשה מסיני אחת או שני הלכות ממשיכה והסוגיא מסתיימת לרבי עקיבא קראי לר' אלעזר בן עזריה הלכתא וברש"י לרבי עקיבא קראי. דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני דקאמר ר' אלעזר בן עזריה וכי היכי דיליף חצי לוג שמן לתודה מקראי הכי נמי יליף אחד עשר יום שבין נדה לנדה מקראי: אכן לרבי עקיבא הדורש את התורה ומוצא סמך לכל דבר ובאין מוצא אומר זו הלכה למשה מסיני כדאיתא במנחות אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שזו היא הלכה למשה מסיני,
וזה מה שרש"י מסביר כל השונה הלכות הלכות אלו שהתחילו ב - משנה וברייתא והמשכם בדיון הלכה או הלכות למשה מסיני, ובגלל כל מחלוקת אלו והספקות העולים מסוגיה זו של י"א יום שבין נידה לנידה החמירו בנות ישראל בכל יום שיראו טיפת דם כחרדל ישבו שבעה נקיים והלכה זו הפכה להלכה פסוקה שאינה צריכה עיון כדברי רש"י ולהיפך היא מיתרת את כל הדיון ההלכתי, ולשני צדדים נלמד את פיסקה זו של התנא דבי אליהו בסיום הש"ס שהמשנן והלומד משנה וברייתא הלכה למשה מסיני ואינו מורה בעצמו מן המשנה והברייתא כי הרי אין ברור ההלכה בהם אלא נוהג כהלכה הפסוקה כך זוכה גם לקדושת הבית כדאיתא במסכת סוטה וכך זוכה לעולם הבא וגם בונה את העולם שלו של הקב"ה כפשטות הכתוב וכרש"י שם בסוטה. ועל פי זה יובן גם מה שר"ל במגילה אמר את חומרת רבי זירה וחיברה לדברי התנא דבי אליהו.
ומידי רמז לא נפטרנו
הראשון - משנה וברייתא הלכה למשה מסיני - תחילתן וסופן של תיבות הם אותיות הוי"ה וא-להים (ויעויין במהרש"א חידושי אגדות סוף מסכת בבא קמא ד"ה בסיום המסכת פירש"י וכו' למרעה טוב כו' כי למרעה אותיות אחרונות רעה ע"כ הוסיף מלת טוב לסיים וכן התלמוד בתר דסיים דקפיד סיים באותיות הו"א המורה על שמותיו הוי"ה שם של ד' וי"ה ואהי"ה אשר עמנו בגלות והטו"ב הוא אותיות זוגות ממנו ודו"ק) וע"כ לא כתב רש"י משנה ברייתא והלכה למשה מסיני כי הב' אינו שייך לשמותיו של הקב"ה.
והשני - חתימת הנחתום על עיסתו, (הן הן הדברים ביאור רש"י ושיטתו בדיוק פשט התורה ולשון המשנה כנתינתן מסיני)
פרשנדת"א בגימטריא משנה וברייתא (עם מנין האותיות בצירוף הו') זה שלמה יצחקי בגימטריא הלכה למשה מסיני.