בשבח ההשקעה / רפי זברגר

ברכות ו ע"א 
  

הקדמה

הגמרא הביאה מספר מימרות של אבא בנימין, במאמר זה נלמד אחד מהם, ואת הדיון בגמרא המסתעף ממנו באופן אסוציאטיבי. 
 

הנושא

תניא, אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. שנאמר (מלכים א', ח', כ''ח): וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹקָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. במקום רנה - שם תהא תפלה.
בבית כנסת מרננים, משבחים את הקדוש ברוך הוא (מקום הָרִנָּה) – במקום זה יש גם להתפלל. 
לאחר שקבענו כי יש להתפלל בבית כנסת, ממשיכה הגמרא ומחזקת את העניין:
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר (תהילים פ''ב, א'): מִזְמוֹר לְאָסָף אֱ‍לֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
הקדוש ברוך הוא (אֱ‍לֹקִים) נמצא ( נִצָּב) במקום התוועדות של בני ישראל (בַּעֲדַת) – בית הכנסת. 
עובדת "הימצאותו" של הקדוש ברוך הוא בתוככי בית הכנסת, מגבירה את משמעות התפילה, וגם מחייבת "התייחסות מכבדת" במקום זה. 
ומכיוון שהזכרנו את הפסוק הנ''ל, מביאה הגמרא מספר מימרות המייחסות לקירבת אלוקים, הנלמדים מפסוק זה:
ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: אֱ‍לֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
אנו מכירים את המונח ''עדה'' מן המרגלים. שם דובר על עשרה מרגלים שדברו סרה על ארץ ישראל. מכאן לומדת הגמרא כי הקדוש ברוך הוא (שכינה) נמצאת בכל התוועדות של עשרה יהודים המתפללים יחדיו (בַּעֲדַת אֵל). 
ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר (שם): בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט 
שלשה דיינים היושבים בדין נקראים אלהים. גם בקרבם שורה שכינתו של הקדוש ברוך הוא. 
ומכיוון שעסקנו בהשראת שכינה בקרב ישראל, ממשיכים ולומדים השראת שכינה גם מפסוק אחר:
ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם? שנאמר (מלאכי ג', ט''ז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמו.ֹ
כאשר שני אנשים יושבים ועוסקים בתורה ( נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ ), הקדוש ברוך נמצא עמהם, ואף שומע את דבריהם ( וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע).
ומכיוון שהבאנו את הפסוק מספר מלאכי, אנו ממשיכים להסביר חלק נוסף מפסוק זה:
מאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמו? אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
כאשר אדם חושב מחשבה טובה – לעשות מצווה (וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמו), גם אם הוא נאנס ולא הספיק ליישם את מחשבתו ולעשות את המצווה בפועל - הוא ''נכלל'' ביחד עם יִרְאֵי ה' העושים ומקיימים מצוות ה'. 
כל זאת, כיוון שאדם מישראל נוטה באופן טבעי לעשות מצוות ומעשים טובים, לכן - הקדוש ברוך הוא מחשיב מחשבה טובה כאילו עשה את המעשה בפועל. 
לאחר שלמדנו כי השכינה שורה על: עשרה מתפללים, שלושה דיינים היושבים בדין ושנים שעוסקים בתורה, מתייחסת הגמרא גם בשכינה השורה על אדם בודד: 
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר (שמות כ', כ'): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ 
הקדוש ברוך הוא מברך (וּבֵרַכְתִּיךָ) ומשרה שכינתו גם על האדם הבודד אשר מזכיר את שם הקדוש ברוך בלימוד תורה (בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי). 
לאחר סיום ארבעה קבוצות של אנשים עליהם הקדוש ברוך משרה שכינה (עשרה, שלשה, שניים ואחד) מקשה הגמרא, שלש שאלות באותו עיקרון: אם על מספר קטן של אנשים יש השראת שכינה, ברור שהשכינה תשרור גם על מספר גדול יותר. נתאר את החידושים והשינויים בכל "מספר עולה": 
• שניים אשר דנים בדברי תורה ''נכתבים בספר הזיכרונות'', אחד הלומד תורה (ויכול לטעות בהבנתו) "אינו נכתב בספר זיכרונות". 
• גם ''הבאת שלום'' בעקבות פסקי דין של דיינים נחשב ''כמו לימוד תורה'', ולכן שורה ההשכינה גם על שלושה דיינים. 
• עשרה יהודים המתפללים השכינה מקדימה ובאה אף לפני תפילתם, ואילו שלשה שיושבים ועוסקים בתורה – זוכים להשראת שכינה רק לאחר ישיבתם. 
 

מהו המסר

למדנו כי גם אדם החושב לעשות מצווה אך לא הספיק לעשותה עקב אונס, הרי הקדוש ברוך מחשיב זאת כאילו עשה את המצווה בפועל. זהו לימוד חינוכי חשוב מאוד. שכן, הרבה פעמים אנו שופטים ילדים (ולא רק ילדים) רק על פי התוצאות. אם נעשה דבר טוב, הרי שיש לשבח ולהלל את העושה, אך ''אם לא קרה שום דבר בפועל'' – אין משבחים אותו. לפי הנהגה זו של הקדוש ברוך הוא, אנו לומדים כי זו טעות גדולה. האדם נמדד לא רק לפי מעשיו ותוצאות פעולותיו, אלא גם לפי מחשבתו, רצונותיו, שאיפותיו וכדו', גם אם הם לא מומשו בפועל. 
זה עתה סיימנו את מחזור שלוש עשרה של לימוד הש''ס (תש''פ) ואמרנו (כמו בכל סיום מסכת): ... שאנו עמלים והם עמלים, אנו מקבלים שכר והם אינם מקבלים שכר... עמל בדברי תורה ודברים חיובייים אחרים לכשעצמו, כבר מזכה אותנו בשכר, אף אם אנו לא זוכרים את כל מה שלמדנו. לא הפנמנו את המאמרים שקראנו וכן הלאה. עצם העיסוק, הלימוד, ההשקעה, המחויבות – היא כבר מקנה לנו זכויות ועליהם מקבלים שכר. 
כך גם צריך להתייחס להשקעה, למידה ורצינות של הילדים. אם השקיעו ולמדו, אף אם לא הצליחו במבחנים וציוניהם אינם מזהירים – הרי שיש לשבח ולהלל את עצם ההשקעה. לעודד המשך עשיה ולימוד, תוך כדי שיפור מיומנויות למידה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]