רבי יוסי ורשב"י
ברכות ז ע"א - ע"ב
"ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? - שנאמר: פני ילכו והנחותי לך".
לעיל בעמוד א' כבר אמרו:
"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו - דכתיב: פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? - אין, דתניא: ואל זועם בכל יום. וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: ויודע דעת עליון".
וכתב הצל"ח:
"ואמר רבי יוחנן משום רשב"י מנין שאין מרצין וכו'. כבר נזכר מימרא זו משום רבי יוחנן בעמוד הקודם, אלא דרבי יוחנן שמע דבר זה משני רבותיו מרבי יוסי ומרבי שמעון בן יוחאי, ולעיל סדרו בין כל אידך מימרות שאמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי, וכאן חזר וסדרו בין הנך דאמר רבי יוחנן משום רשב"י. ולפי שכבר הרחיב בו הדיבור לפרש מהו שעת זעם, ומי שיודע לכוין השעה, לכן כאן הזכירו רק בקיצור גוף המימרא ולא הפלפול שעליו.
והנה יש הפרש בין שני המאמרים בלשונם, דלעיל אמר דכתיב פני ילכו וגו', וכאן אמר שנאמר פני ילכו וגו', והיינו משום דהך סיומא דהמתן עד שיעברו פנים של זעם לא כתיב מפורש בקרא, אבל אנחנו למדים מקרא הזה שהקב"ה אמר לו כן, ולפי שלעיל פירש דברי הקדוש ברוך הוא, ולכן אמר דכתיב, ומביא הפסוק בשביל מה שכתוב בו, אבל כאן שלא סיים הך דהמתן וסמך אדלעיל, ומביא הפסוק, וכוונתו גם על פירושו, לכך אמר לשון שנאמר שכולל גם מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא אז".
וקצת קשה על דבריו שאם אין שום הבדל בין מה ששמע רבי יוחנן משני רבותיו היה לגמרא לשלבם יחד ולומר: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי ומשום רבי שמעון בן יוחי" ולהוסיף על כך את השקלא וטריא.
אלא שאמרו בירושלמי קידושין פרק א ה"ז: (וירושלמי שבת פרק א ה"ב) "גידול אמר: כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד לפניו", (עוד על כך בקישור זה). ומתוך הכרת שיטותיהם של רבי יוסי ורשב"י עולה שכיוונו לענינים שונים.
רבי יוסי הוא שאמר (לעיל ברכות דף ב ע"ב; ושבת דף לד ע"ב) "בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו". מדקדק היה על חודו של רגע, ולכן דוקא על דבריו האריכה הגמרא בביאור הענין: "וכמה זעמו - רגע, וכמה רגע". ולכן בדבריו נאמר דכתיב, כי מדובר באותו הרגע הכתוב בכתוב כמות שהוא.
ואילו רבי שמעון מידה אחרת היתה לו, שכל ענינו לא היה בגדר הזמן המדויק, אלא במשמעותו בלבד, כגון בדף הבא: (ברכות דף ח ע"ב) "לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליה יום - דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא", ובדף שלאחר מכן: (ברכות דף ט ע"א) "לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא - דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא". (עוד על שיטתו זו בקישור זה). לכן לא עסק במידת משך אותו רגע, אלא רק במשמעותו שאין מרצין בשעת הכעס. לכן בדבריו אמרו "שנאמר", כלומר תוכן הענין.
וכך עולה מנוסח הגמרא הקדום והמדויק. שכן כך הגירסה בעמוד א' בכתב יד מינכן: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מאי דכתיב ויאמר פני ילכו והניחותי לך אמר לו הקב"ה למשה המתן עד שיעברו פנים של זעם". ונוסף בהערה: "מאי דכתיב - גרסינן, ולא גרסינן - מניין שאין מרצין לו לאדם כו' דכתיב כו', דמשום רבי שמעון בן יוחי קאמר לה לקמן. אבל הסופרים שבשו [את] הספרים וטעו והגיהו [ל]כאן [את] הא דלקמן, [משום] דחד קרא הוא". וכך הנוסח גם בשאר כתבי יד.
הרי מפורש שרבי יוסי עסק בזעמו הקצר של הקב"ה, ורשב"י עסק בלקח שאין מרצין בשעת הכעס.
