עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק
ברכות ז ע"א
"ההוא מינא דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים. אמר: שמע מיניה לאו אורח ארעא למעבד הכי, (תהלים קמה, ט) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו כתיב, וכתיב: (משלי יז, כו) גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב [- לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל יֹשֶׁר]".
אמרו במסכת כתובות דף עז ע"ב:
"רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: אילת אהבים ויעלת חן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא? כי הוה שכיב, אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה. אזל איתחזי ליה, אמר ליה: אחוי לי דוכתאי, אמר ליה: לחיי. אמר ליה: הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא, יהבה ניהליה. כי מטא להתם, דלייה קא מחוי ליה, שוור נפל לההוא גיסא, נקטיה בקרנא דגלימיה, אמר ליה: בשבועתא דלא אתינא. אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא ניהדר, אי לא - לא ניהדר. אמר ליה: הב לי סכינאי, לא הוה קא יהיב ליה, נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי".
מבואר שרבי יהושע בן לוי מעולם לא נשאל על נדרו.
וקשה, הרי במעשה דמינא ותרנגולא המתואר בגמרתנו ובמסכת עבודה זרה דף ד ע"ב קיבל רבי יהושע בן לוי על עצמו את מצוות ביעור רשעים מן הארץ, וכדברי דוד: (תהלים קא, ח) לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ לְהַכְרִית מֵעִיר ה' כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, ולבסוף נמלך על כך. והמקבל עליו לעשות מצוה הרי זה נדר, כדברי רב גידל אמר רב במסכת נדרים דף ח ע"א: "האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו - נדר גדול נדר לאלהי ישראל". ואמנם סיבה טובה היתה לו לחזור בו, אך מי גרע מהנשאל על שבועתו ומבטלה למפרע?
ואמנם לא הוציא את השבועה בפיו, אך אמרו במסכת בבא בתרא דף פח ע"א: "הכא בירא שמים עסקינן, כגון רב ספרא, דקיים בנפשיה (תהלים טו, ב) וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ", וכן במסכת מכות דף כד ע"א: "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ - כגון רב ספרא". ופירשו שם רש"י ורשב"ם את המעשה ברב ספרא שקיים את מה שקיבל עליו בליבו למרות שלא הוציא בפיו, והרי ודאי שגם על רבי יהושע בן לוי שהיה חסיד עצום נכון לומר: "הכא בירא שמים עסקינן"!
אלא, מכאן שאף שראוי למי שהוא דֹּבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ לקיים את דבריו, שבועה אין כאן ונדר אין כאן.
אי נמי כיון שהוברר לו הכתוב גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב, הרי שאין בזה כלל מצוה וממילא גם אינו נחשב לשבועה. ודוד שאני, שמלך ומנהיג היה ומופקד על מצוות וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל (דברים יז, יב) הכתובה בסנהדרין.
