שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
מפקינא רב מאונך
או "מאוזנך" כדי שתפסיק להטות אוזן לדבריו (ערוך). או "אונך" - און, כח, שאתה מחשיב את עצמך לחזק בגלל הקשרים שיש לך עם רב (הגה' הב"ח). אם לא תרצה לציית להוראות בית הדין, אוציא ממך את שתי ה"אזנים" הללו! מפני שעתה עומד אתה לפני ככל אדם בעולם, ולא כבעל הבית של הרב.
בעברית המדוברת ישנו פתגם עממי האומר שאת מי שאינו משתף פעולה, אפשר למשוך ב"שתי האזנים". ההסבר הפשוט הוא כי הן אבר בולט, וקל לתפוס בהן. אבל כאן הן מקבלות קצת צבע יותר ענייני.
דין פרוטה כדין מאה
משה רבינו מורה את הדיינים: "כקטון כגדול תשמעון" (דברים א/יז). הזהרה זו אינה מכוונת להפרשי גיל בין המתדיינים. כמו כן ודאי שאסור להטות דין של סכום פעוט, וגם אסור לזלזל בו. אלא הוא בא ללמד: "דין של פרוטה כדין מאה". גם על זה אפשר לשאול: "פשיטא"! מי חשב שמותר לגנוב כסף קטן? מי סבור היה שאפשר לזלזל בתביעה של עני המבקש להשיב לו ביצת תרנגולת אבודה? אלא שהכוונה אל הלב של הדיין! שהוא יתייחס באותה יראת כבוד לכל דין ודין שבא לפניך. מבחינה טבעית מתפעל השופט כשיבואו לפניו יורשי העשיר, והדין-ודברים המתנהל בבית הדין הוא על מליונים רבים, או שופט הצריך להכריע בויכוח בין מדינה לבין יצרנית מטוסים, ודאי שיהיה נפעם ונרגש על מאות המליונים שעל פי מוצא פיו, יעברו הנה או הנה. טעות היא לחשוב כך! בכל מקרה ומקרה בבית דין, נסוב הדיון על דעת התורה, ולא על הצד החמרני, על כן אין כל הבדל, אם פיסקה הלכתית מובילה להכרעה על חופן צימוקים או להק מטוסים! אפילו אם ערכה של כל תביעת העני אינה שווה כשעת עבודה של הדיין מחוץ לבית הדין, אין לו לזלזל בה, כי בקביעת ההלכה על פרוטות זעומות אלה, זוכה הדיין להיות שותף לקב"ה במעשה בראשית ובקיום העולם. בדין אמת הופך הדיין להיות שותף שווה זכויות בעשרות מפעלים של מטוסים, ובשכונה שלימה של גורדי שחקים ומשרדי בנקים בין-לאומיים. מאידך - עיוות-הדין של פרוטה אחת בודדת, בורא מלאך משחית שיש בכוחו להחריב את עיר הבירה של אחת המדינות הגדולות.
כי המשפט לאלקים הוא!
לא די לרשעים שנוטלים מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחים אותי להחזיר ממון לבעליו.
מאחר וכל מזונותיו, רווחיו והפסדיו של כל אחד ואחד קצובים מראש השנה, בכדי להשיב לנגזל את המגיע לו, נאלץ הקב"ה לשנות את חוקי הבריאה, כדי להשיב לעשוק את מה שעשקו ממנו, שהרי "קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב/א). אם במשפט הנוכחי אמור היה הנדון לצאת זכאי, לא יכול השופט לשנות את חוקי השמים, ונזק זה שלא מגיע לבעל-הדין, ישולם לו ממקום אחר. על כן צריך הדיין לדעת, שאם הוא מטה משפט לרעה, לא לרעת אחד מבעלי הדין הוא היטה, אלא לרעת הקב"ה! שצריך לערוך אירגון מחודש בעולם, כדי להמציא לנפסד את הסכום שהפסיד שלא כדין.
רווח לא כשר שנגרם לבעל דין, לא ישאר בידו, ככתוב: "עושה עושר ולא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו" (ירמיהו יז/יא).
אלא שמטריחים אותי להחזיר
הלשון: "מטריחים" הוא, כי מי שהטו את הדין לחובתו עלול למות מרוב עגמת-נפש וצער, הלא בתוככי לבו הוא יודע שהצדק איתו, וסמך על הדיינים שיוציאו לאור את צדקו, וכשגם משענת אמון זו נשברת בעיניו, כאשר יגלה כי "במקום המשפט - שם הרשע", איבדה כל החברה את האמון בעיניו, כי את השקרנים והגזלנים בשוק יוכל הוא להבין, אך שכך קורה גם ב"היכל הצדק"?! אם לב רגיש לו, הצער יקצר את ימיו ויקדים את מותו, ולא יראה טעם להמשיך לחיות בעולם שאין משענת לזקוק. מדוע שיחנך את ילדיו לציית לחוקי החברה? מדוע שיתאמץ להתפרנס בכבוד ולא ישלח בגנבה את ידיו? מדוע שינסה להסיר מכשול מדרך עיוור? מדוע שישתדל לתרום דבר-מה לאנושות כה אנושה? תמונת עולם שלילית זו אינה באשמת השקרנים, הגנבים, הגזלנים והחמסנים, הם חלק מתמונת העולם של שולי השוק. אלא אך ורק באשמת הדיינים! הם צריכים להעניק לאזרחים "מקלט" ו"פינה של אמת", שבגללה יהיו כדאיים כל המאבקים בחיים הקשים. מעוות זה מתקן הקב"ה על ידי גלגולי נשמה, דבר הנחשב כטירחה ושנוי סדרי בראשית (בן יהוידע).
כל הביאורים מתכוונים למה שהתורה מסיימת: "כי המשפט לאלקים הוא", על כן לא יאפשר הקב"ה לעוולה היוצאת מתחת ידי הדיינים, להשאר במצב שהם קבעו בטעות או ברוע-לב, אלא הקב"ה בעצמו ידאג להשיב את המצב לקדמותו. מי שקבל ממון שלא בצדק בגלל שפיטה מעוותת, יצטרך להפסיד אותו באופן יותר מהיר ונחרץ, מאשר אילו ממון זה היה מגיע אליו דרך גניבה ועושק, שלא דרך בית הדין. וכן מי שנלקח ממנו ממון שלא בצדק בהוראת מעוותי דין, יצטרך להרויח אותו יותר מהר וקל, מאשר אילו היה מפסיד את הממון בענין אחר.
אזהרה לדיין שיסבול את הציבור
על דין זה שאלו החכמים: "עד כמה"?
בטרם נענה על שאלה זו, נשים-לב כי על הנאמר בתחלת המאמר, שהציבור צריכים לסבול את הדיין, לא שאלו חז"ל "עד כמה"? כי שם ברור שלא יתכן לתת גבול, שהרי מדובר על פרנס המנהל את הציבור לשם שמים, ואם הוא רואה לנכון להימלט עם צאן מרעיתו מפני סכנה, ולשם כך מוביל אותם במדבר, ביער ובביצות, הטרוניות במחנה ודאי רבות, הרבה מציעים "ניתנה ראש ונשובה", "המנהיג טועה" וכדומה, אבל באמת צריך לציית לו גם אל מול פני הסכנות.
כך הדין גם כאשר הוא מוצא לנכון להכביד עליהם מיסים בגלל סיבות של פיקוח נפש, שלא תמיד הוא רשאי לפרט. לפעמים המלך תובע מיסים גבוהים. יכול להיות בציבור חולה הזקוק לטיפול יקר. תמיד צריך הציבור לדעת שמנהיג צדיק הפועל לשם שמים, ודאי רואה סיבה טובה ונכונה ללחוץ על הציבור. לפעמים צריך לדכא תכונות שליליות, והרי כבר אמרו חז"ל: "יהי מורא רבך כמורא שמים" (פסחים קח/א). על כן לא שאלו "עד כמה", כי ברור שהתשובה: "עד אין גבול"!
כאשר ישא האומן את היונק
גם כאשר היונק מטריד ללא הרף, אין אימו משליכה אותו, אלא ממשיכה לטפל בו באהבה ובמסירות. מאידך, יש לראות בפסוק זה עד כמה גדולה צריכה להיות אמונת החכמים, שהרי התינוק הנמצא בזרועות אמו אינו חש מאומה מכל הסובב אותו, אלא מוסר בידה אמון מלא, את כל הקשיים וההרפתקאות היא עוברת ולא הוא, הוא רק נישא על כפיה.
רבי חיים חזקיה מדיני בעל ה"שדה חמד", היה ידוע במידת הכנסת אורחים. כל קשיי-היום ידעו שאצלו ניתן לקבל ארוחה חמה ומקום ללון. אכן ביתו שקק קשי-יום, פיסחים, גידמים, מצורעים, חסרי-בית, חסרי בינה וכדומה. אחד מבאי ביתו הללו, היה נוהג למלא את פיו בקללות נמרצות שכדגמתן ניתן לשמע רק בפאתי השוק, והיה מלא טרוניה על כל מה שקיבל - חינם אין כסף. הרב ז"ל היה מלא סבלנות אליו, והשתדל למלא את כל דרישותיו ללא אומר ודברים. אירע פעם ואותו מתלונן-סידרתי, קיבל את כל דרישותיו המוגזמות, חיסל את כל קערת התבשיל של כל המסובין, שהוכן במיוחד לטעמו, כשכל שעת שקיעתו באוכל לא פסק מלהתלונן על הטיב הירוד של המאכל ושל האירוח. כשסיים לאכול, הקיא על השלחן את הכל. הרבנית חשבה שזו כבר גוזמה, ושאלה את הרב: כמה צריך עוד לסבול אנשים כאלה? ציטט לה הרב את הפסוק: "כאשר ישא האומן את היונק". האומן אינו כועס על היונק אפילו בשעה שהוא מקיא עליו ועל בגדיו, על אחת כמה וכמה שאין לנו להתלונן על שהלה הקיא רק על הרהיטים שאינם חלק מגופינו (הגר"ש שודרון ז"ל).
טול מקל והך על קדקדם
ההצעה להכות בקדקוד אינה יכולה לבוא בחשבון, אפילו לא כהלצה וגוזמה. שהרי הראש ודאי אינו מקום להכאה! גם מבחינה תת-הכרתית, כשמישהו נופל, הוא מגן בידיו על ראשו, כדי שהן תפצענה ולא הראש.
אויב המבקש להרוג, ויש בידיו מקל עבה, הוא יבחר להכות את הראש ולא כל אבר אחר בגוף, אבל אם ירצה את השבויים לעבדים, הוא לא יעשה כן. בחנות דגי-המאכל עושים כן! אבל המליצה כאן אינה ממליצה להכות את גולגלות האזרחים, אלא את הקדקדים של החברה!
כשהם יהוו דוגמא אישית חיובית יותר, כל פני החברה יהיו משופרים יותר. כשהשופטים, הדיינים וראשי הציבור יצייתו לגדולים שמעליהם, והם יצייתו לגדולם שמעליהם, ועד המלך בעצמו יהיה ציות מוחלט, כל העם יישר קו ואיש מההמון לא יהיה זקוק לאיום של מקלות.
