סקר
המסכתות הקצרות שבסדר מועד





 

 שמא יראו ויחשבו / רפי זברגר

ברכות יא ע"א
  

הקדמה

היום נלמד באיזו תנוחה יש לקרוא את קריאת שמע. האם עלינו לעמוד או ללכת, אולי לשבת. האם חייבים להיות זקופים או דווקא מוטים. נתחיל בלימוד המשנה בדף י' המביאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בנושא:
בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר (דברים ו', ז'): וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
בית שמאי סוברים כי כוונת התורה במילים אלו (וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ) היא דווקאית, כלומר: בקריאת שמע של ערבית יש ממש להיות בתנוחה של שכיבה (הטית הגוף), ובקריאת שמע של שחרית צריך בהיות בתנוחה של קימה (לעמוד). 
ובית הלל אומרים: וכל אדם קורא כדרכו שנאמר (שם): וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ 
בית הלל לומדים מן המילים הקודמות ( וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ ) כי אין צורך להטות ולקום, שהרי ניתן לקרוא קריאת שמע גם בדרך, ושם בוודאי אין אפשרות להטות את הגוף. ולכן פוסקים בית הלל כי אין משמעות לתנוחת הגוף בעת קריאת שמע, ניתן ''לקרוא כדרכו'' של כל אדם. 
אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים.
משמעות המילים וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ לדעת בית הלל היא רק להגדיר זמן חובת קריאת שמע: בערב - זמן שכיבה, ובבקר - זמן קימה ועמידה מן השינה. 
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים.
רבי טרפון העיד כי נהג כדעת בית שמאי, וגם בהיותו בדרך היטה את גופו בעת קריאת שמע, ובכך סיכן את עצמו מפני הליסטים המצויים בדרכים. רבי טרפון כנראה היה גאה בדרכו, שלא חשש מפני הליסטים ובלבד שיקיים את דברי בית שמאי. 
אמרו לו: כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.
חכמים אמרו לו שלא נהג כשורה. שהרי הלכה כבית הלל, ואין לנהוג כבית שמאי. חכמים אף הוסיפו ואמרו כי רבי טרפון היה חייב אף מיתה! עקב מעשה זה. 
 

הנושא

נצטט ברייתא המובאת בגמרא (י''א.) המסבירה ומרחיבה את דעת בית הלל:
תנו רבנן, בית הלל אומרים: עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין.
הברייתא מפרטת ואומרת כי אין משמעות לתנוחת האדם הקורא את שמע לדעת בית הלל, ולכן בכל מצב שלא יהיה: עמידה, ישיבה, הטיה (שכיבה), הליכה בדרך או באמצע העבודה – אין בעיה לקרוא קריאת שמע.
ומעשה ברבי ישמעאל ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, והיה רבי ישמעאל מוטה, ורבי אלעזר בן עזריה זקוף. כיון שהגיע זמן קריאת שמע, הטה רבי אלעזר, וזקף רבי ישמעאל.
ממשיכה הברייתא ומספרת על שני חכמים, רבי ישמעאל ורבי אלעזר, אשר ישבו יחדיו, כנראה עסקו ולמדו תורה. כל אחד מהם היה בתנוחה אחרת: גופו של רבי ישמעאל היה מוטה, ורבי אלעזר עמד זקוף. כאשר הגיע הזמן לקרוא את קריאת שמע, כל אחד הפך את תנוחתו לתנוחה של חברו: רבי אלעזר היטה את גופו, ורבי ישמעאל זקף את גופו.
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל: ישמעאל אחי, אמשול לך משל למה הדבר דומה? משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל, אמר להם: יהיה כנגד המשחיתים. אף כך אתה, כל זמן שאני זקוף - אתה מוטה, עכשיו כשאני הטיתי - אתה זקפת.
רבי אלעזר אשר פסק כבית שמאי הסוברים שיש להטות, לא הבין את התנהגותו של רבי ישמעאל. ומדוע דווקא שינה את תנוחתו ממצב של הטיה למצב של זקיפות ועמידה. נראה לרבי אלעזר , כי רבי ישמעאל ''עשה דווקא'' והמשיל לו משל על פעולה דומה של ''דווקא''.
רבי ישמעאל ענה לו שתי תשובות:
1. אמר לו: אני עשיתי כדברי בית הלל, ואתה עשית כדברי בית שמאי.
בית הלל הרי אינם מחייבים להיות מוטים, לכן הזדקפתי בקריאת שמע.
2. ולא עוד אלא, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות.
הוסיף רבי ישמעאל ואמר, כי הזדקף כדי שהתלמידים לא יחשבו כי שניהם (רבי אלעזר ורבי ישמעאל) פוסקים כבית שמאי.
מאי ולא עוד?
שואלת הגמרא, מדוע רבי ישמעאל לא הסתפק בתשובה הראשונה, כי הוא פוסק כבית הלל, ולכן לא היה מוטה, והיה חייב להוסיף גם את התשובה השנייה?
וכי תימא בית הלל נמי אית להו מטין, הני מילי דמטה ואתא מעיקרא, אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף והשתא מוטה - אמרי שמא מינה כבית שמאי סבירא להו, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות.
רבי ישמעאל הזדקף כדי להוציא מחשבה אפשרית מוטעית אשר הייתה יכולה להיות לתלמידים באותו אירוע.
למדנו בתחילת הברייתא לעיל, כי גם בית הלל מתירים לקרוא קריאת שמע בכל מצב, כולל במצב שכיבה (מוטה). ובאמת, לא הייתה לרבי ישמעאל בעיה להישאר במצב שכיבה בעת אמירת קריאת שמע. אלא, מכיוון שרבי אלעזר הפך עצמו להיות מוטה בעת קריאת שמע, אם רבי ישמעאל היה נשאר להיות מוטה, התלמידים שם היו חושבים כי כולם פוסקים כבית שמאי שחייבים להיות מוטה.
 

מהו המסר

למדנו היום כי רבי ישמעאל עשה לכאורה ''פעולה מיותרת'' של הזדקפות, למרות שעל פי דין לא הייתה בעיה להישאר מוטה, גם כדעת בית הלל. מטרת אותה פעולה: שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. 
ניתן ללמוד מכאן כי לא תמיד אנו עושים ופועלים לפי המותר, אלא מתחשבים גם בתוצאות אפשריות מפעולותינו. אם יש חשש שאנשים יבינו את פעולתנו באופן לא נכון ואמיתי, הרי שחובה עלינו להימנע מפעולה זו. 
מסקנה: אנו לא פועלים בחלל ריק. יש להתחשב כיצד אנו נראים, מה חושבים אנשים סביבנו, ולקחת כל זאת בחשבון לפני ביצוע פעולה. הדבר נכון בכל מצב, ובוודאי גם בין הורים וילדים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר