עבודה עצמית / רפי זברגר

ברכות כד ע''ב - כה ע''א
  

הקדמה

פרק שלישי במסכת דנה ב"חסמים אפשריים לקריאת שמע''. במשנה הראשונה עסקנו בדיני אונן אשר ''מתו מוטל לפניו'', והעוסקים בקבורה ובהולכת המת. המשכנו בדיונים בגמרא על המלווים את המת, כמו: המשמר את המת, המוליך את המת, וכן בעומדים בשורה לנחם את קרובי משפחת המת. 
המשנה בדף כ'. המשיכה לדון באנשים הפטורים מקריאת שמע באופן כללי, כמו נשים, עבדים וקטנים. המשכנו בדיון על "חסם" נוסף כמו בעל קרי, ושהייה של אדם ''במקום מטונף'' (צואה וכדו'). לאחר מכן עסקנו במצבים של עיטוש, הפחה וכדו', האם מותר לקרוא קריאת שמע במקומות אלו. כהרגלה של גמרא, בין לבין הובאו ולובנו נושאים רבים אחרים, שהגענו אליהם באופן אסוציאטיבי.
במאמר זה נידון בחסם של חוסר לבוש בעת קריאת שמע. 
 

הנושא

אמר רב הונא: היתה טליתו חגורה לו על מתניו מותר לקרות קריאת שמע. 
רב הונא מחדש הלכה בדיני קריאת שמע ואומר, כי חובה לכסות את חלקו התחתון ממותניו ולמטה, אך מותר לקרוא קריאת שמע עם גוף עליון חשוף. הגמרא מביאה מיד ברייתא הסוברת כדעה זו:
תניא נמי הכי: היתה טליתו של בגד ושל עור ושל שק חגורה על מתניו - מותר לקרות קריאת שמע, אבל לתפלה - עד שיכסה את לבו.
הברייתא כאמור סוברת כדעת רב הונא (כמובן הסדר הוא הפוך: רב הונא שהיה מאחרוני האמוראים סובר כמו הברייתא), ומוסיפה כי דין זה הקובע כי מספיק בגד תחתון לקריאת שמע, אינו נכון לגבי תפילה. בתפילה חייב לכסות גם את חלקו העליון, בלשון הגמרא: ''עד שיכסה את ליבו''. 
בלשונו הקצרה והקולעת, בריש דף כ''ה, מסביר רש''י את ההבדל בין קריאת שמע לתפילה:
בתפילה - צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע - אינו מדבר לפני המלך.
תפילה מהווה את הקשר בין האדם לבורא. את השבח שאדם משבח את הקדוש ברוך הוא. את הבקשות השונות, הן במישור הפרטי (דעת, סליחה, רפואה וכדו') והן במישור הכללי (גאולה, קיבוץ גלויות וכד'), ולבסוף חלק ההודאה, בו כל אחד ואחד מאיתנו מודה לקדוש ברוך הוא על כל הטוב, שאנו זוכים לו בכל עת ובכל שעה.
לעומת זאת קריאת שמע הינה כידוע קבלת עול מלכות שמים, בפרק הראשון של "שמע", ולאחר מכן קבלת עול מצוות בפרק ''והיה אם שמוע'' (י''ג., י''ד:) ולבסוף - זכירת פרשת ציצית המזכירה לקורא את כל המצוות בתורה, וכן זכירת יציאת מצרים. ניתן לכנות את כל המרכיבים הללו כ''עבודה עצמית'' של האדם עם עצמו. הוא מקבל עול מלכות שמים, וכן הוא מקבל על עצמו עול מצוות, ולבסוף מסתכל בציציותיו וזוכר בעזרתן לקיים בפועל את המצוות. 
זו הסיבה לפי הסברו של רש''י להבדל הדין באופן לבושו של הקורא בין קריאת שמע לתפילה. כאשר ''האדם עם עצמו'' אין זו חובה להיות לבוש בלבוש מלא וצנוע. הוא יכול להיות גם גלוי בחלק עליון של גופו, ולקבל על עצמו את כל המרכיבים המתוארים לעיל. אך אם הוא ''נפגש'' עם בורא עולם במהלך התפילה, הוא חייב להתנהג כמו אדם ''העומד לפני מלך'': באימה, ביראה ובכבוד. אין אדם בא למלך ב''לבוש שק'', וכמובן אין אדם בא למלך עירום, גם לא בפלג גופו העליון. 
הלכה זו המובאת בברייתא וגם בדברי רב הונא, נפסקה להלכה בשולחן ערוך אורח חיים, סימן ע''ד סעיף ו'. 
משנה ברורה מסייג את דין השולחן ערוך, ומוסיף: 
במקום הדחק, דאי לאו הכי – אין נכון לכתחילה לעשות כן, אפילו באיזו ברכה, וכל שכן בקריאת שמע. 
קובע בעל המשנה ברורה כי דין זה הינו רק בדיעבד. לכתחילה אין לברך, ולא לקרוא קריאת שמע עם פלג גוף עליון מגולה. וזה הרי די ברור שלכתחילה יש לקרוא קריאת שמע כראוי, באופן מכובד ומכבד, עם בגדים, ורצוי נאים ונקיים. רק בדיעבד אנו מתירים זאת, אם אמנם יש "צורך" בכך או מכל סיבה טובה אחרת. 
 

מהו המסר

מתוך התמקדות שלנו בהבדל בין קריאת שמע לתפילה, אנו מבינים את הצורך הגדול בעבודה עצמית של האדם המתבצעת בכל קריאת שמע. בקר וערב, ואף לפני השינה אנו חייבים ''לעבוד על עצמנו''. לחזור ולשנן, "מה אנו ומה חיינו". מהן השאיפות שלנו, ומה היעדים והמטרות בחיינו. ההלכה מתירה לעשות זאת בדיעבד אף בלבוש פחות צנוע, והעיקר שנעבור את התהליך החשוב של עבודה אישית בהתמדה ובמסירות אין קץ. 
זוהי כמובן חלק מעבודת ה' שלנו, אך ניתן ללמוד מכאן מסרים חשובים גם למישורים אחרים בחיים. בכל נושא, בכל אפיק בו אנו עוסקים, אם בעבודה ואם בלימודים. אם בחיי משפחה ועם בקשרים החברתיים שלנו. יש לעמול, לעבוד ולחזק את הקיים, ובמקביל לשאוף כל הזמן להתקדם ולעלות עוד ועוד. זו עבודה עצמית, עבודה אישית חשובה מעין כמוה, ולא משנה כל כך באיזו צורה ובאיזה אופן תיעשה. העיקר להמשיך ולהתמיד בעבודה זו בתבונה ובשום שכל. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]