משימה המוטלת בפניו / רפי זברגר

ברכות יח ע''א
  

הקדמה

בתחילת המשנה הפותחת את הפרק למדנו את הדין הבא:
מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. 
פטור גורף לאונן (אחד משבעת הקרובים שלו נפטר, והוא לפני הקבורה) מכל מצוות התורה. סיבה לכך היא טרדתו הגדולה בקבורת קרובו. במאמר זה נעסוק בדיון הגמרא על המילים מוטל לפניו.
 

הנושא

מדייקת הגמרא:
מוטל לפניו – אין, ושאינו מוטל לפניו – לא.
רק אם המת ממש מוטל לפני קרוב המשפחה – הוא נפטר מן המצוות, אך אם אינו לפניו – חייב בקיום אותן מצוות. 
מצטטת המשנה ברייתא ארוכה המפרטת הדינים של אונן, ובסופה נקשה ממנה על הדיוק מן המשנה:
ורמינהי: מי שמתו מוטל לפניו:
הברייתא פותחת בלשון הדומה למשנה "מי שמתו מוטל לפניו''. 
להלן הדינים של מי שמתו לפניו. הקטע הראשון עוסק במיקום אכילה של האונן:
• אוכל בבית אחר - עדיף לא לאכול בבית שבו נמצא המת אלא בבית אחר. שכן, האוכל ליד המת נראה כמו ''לעג לרש'', שהרי המת כבר אינו יכול לאכול.
• ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חבירו - אם לאדם עצמו אין בית אחר, עדיף שימצא בית של חבר. 
• ואם אין לו בית חבירו - עושה מחיצה ואוכל - ואם גם בית של חבר אינו בנמצא – יישאר בבית אך יעשה מחיצה בינו לבין מתו. 
• ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל - ואם גם מחיצה אינה בנמצא – יאכל כאשר פניו אינם מופנים כלפי מתו. כל ההלכות נובעות מאותה סיבה של ''לעג לרש''.
עתה, עוברת הברייתא לדון בהלכות הנוגעות לאופן האכילה, מוצרי האכילה, הברכות והתפילות: 
• ואינו מיסב ואוכל - אכילה בהסבה הינה אכילה של כבוד וחשיבות ואינה מתאימה להיעשות ליד המת, גם משום ''לעג לרש''. 
• ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין - אכילת בשר ויין הינה מתוך שמחה וגם מביאה לשמחה והנאה (אין שמחה אלא בבשר ויין), לכן גם הם נאסרו לאונן.
• ואינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו,
ברכות, והשתתפות בזימון של אחרים, גם "מוציאה את האדם מן האבלות" וההתעסקות בצרכי המת, ולכן נאסרו. 
ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה,
הלכות אלו למדנו גם במשנתנו (בהמשך נלמד היכן הסתירה בין הברייתא למשנה).
• ובשבת - מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה.
כל ההלכות שנאמרו לעיל לגבי אונן בטלות ומבוטלות בשבת קודש. הכול כרגיל: מותר לסבת, לאכול בשר ולשתות יין, לברך ולהצרף לזימון. 
• רבן שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו - נתחייב בכולן.
רבן שמעון מרחיק לכת עוד יותר ופוסק כי אונן חייב בכול המצוות, ומיד מסביר רבי יוחנן:
• ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו? תשמיש המטה איכא בינייהו.
ההבדל בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל לגבי חיוב מצוות עונה בשבת קודש. לרבן שמעון בן גמליאל חייב אונן גם במצוות עונה ולתנא קמא אינו חייב. 
לאחר שסיימנו ללמוד את כל הברייתא מגיעים לשלב הקושיא והסתירה בין המשנה לברייתא: 
קתני מיהת: פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה.
הגמרא מבינה בשלב השאלה כי כל הפטורים המנויים בברייתא (קריאת שמע, תפילה וכו') מתייחסים לכל הדינים ברישא, גם לאונן שעזב את ביתו בו מוטל מתו, והלך לבית אחר, שלו או של חברו. לפי הבנה זו יש סתירה לדיוק שעשינו בתחילת הגמרא. דייקנו ואמרנו כי המשנה פסקה את כל הפטורים רק כאשר מתו מוטל לפניו, ולא כאשר הוא בבית אחד ומתו בבית אחר. לעומת זאת הברייתא פוטרת מכל המצוות הללו גם כאשר הוא בבית אחר ומתו אינו מוטל לפניו. הגמרא מביאה שני תירוצים: 
אמר רב פפא: תרגמא - מחזיר פניו ואוכל.
רב פפא מתקן את ההבנה הראשונית שלנו בברייתא, ואומר כי הפטורים מתייחסים רק כאשר הוא נשאר בביתו, ומתו מוטל לפניו והוא מחזיר פניו ואוכל (כשאין לו בית אחר ואין לו מחיצה), ולפי זה אין סתירה בין המשנה לברייתא. 
רב אשי אמר: כיון שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי. שנאמר (בראשית כ''ג, ג'): וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר, ונאמר (שם, ד'): גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי - כל זמן שמוטל עליו לקוברו - כמוטל לפניו דמי.
רב אשי מתקן את ההבנה והדיוק שעשינו בתחילת הגמרא על המשנה שלנו: אין הכוונה במילים ''מתו מוטל לפניו" כי המת מוטל ממש פיזית לפני קרוב המשפחה, אלא הכוונה לכל פרק הזמן שלפני הקבורה, שהדאגה לקבורת המת מוטלת עליו. רב אשי מוכיח זאת מהפסוקים בספר בראשית העוסקים במשא ומתן בין אברהם לעפרון, בעת קניית מערת המכפלה. לפי זה, גם משנתנו מדברת על כל אותן שעות עד לקבורה, בהן קרוב המשפחה פטור מכל המצוות, ולאו דווקא שהמת נמצא ממש לפניו.
 

מהו המסר

לפי תשובת רב אשי למדנו כי כאשר מוטלת על האדם מטלה הקשורה לאובייקט מסוים, הרי הוא קשור למטלה זו בעבותות, גם כאשר האובייקט אינו לפניו. לפי זה צמד המילים ''מוטל בפניו'' הכוונה למשימה, למטלה המוטלת בפניו, ולא לאובייקט עליו מבצעים את המטלה. מכאן אנו לומדים מחויבות של אדם למשימותיו ולמטלותיו. האדם מחויב לסיים בהצלחה את מטלותיו, ועד אז – "מוטלות" עליו כל החובות הקשורות לאותה משימה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]