האם ההתייחסות לעבד הכנעני היא כאל ערך ממוני בלבד?
הרב מאיר דורפמן (מרצה ב'המקום' ת"א ומג"ש הדף היומי בפסגת זאב)
ברכות טז ע"ב
במסכת ברכות דף ט"ז: הגמרא אומרת שאין מקבלים תנחומים על העבדים שמתו. הדרך שבה הגמרא מלמדת דין זה היא באמצעות סיפור על תלמידי רבי אליעזר שממש רודפים אחריו כדי לנחמו על מות שפחתו הכנענית, ומסרבים לקבל ממנו כל רמז לאיסור שבדבר, עד שהוא נאלץ להדגיש להם את הדין הזה בפירוש.
מדוע הם רודפים אחריו, מדוע הם כה מתעקשים? ומדוע הוא לא אומר להם את הסיבה בפירוש אלא רק מנסה לרמוז להם?
הרמב"ם, כידוע, מאריך לתאר את היחס האנושי, ההגון והצודק שצריך להיות לנו גם לעבד כנעני. אומה רחמנית אנחנו. והנה אוסרת עלינו ההלכה לקבל תנחומים על העבדים הללו ולהספידם. מדוע? ועוד, הרי העבד הוא כחצי יהודי, כניסתו לעבדות מכניסה אותו גם ליהדות, בצורה חלקית, כמו חצי גיור. הוא מקבל עליו עול מצוות, וחייב בכל החיובים שחייבת האישה היהודיה. אם כן, האם לא ראוי לקבל עליו תנחומין ולהספידו?
התוס' שם אומרים שהאיסור הוא משום החשש שיעלו מהם ליוחסין. כלומר, אם נתייחס לעבד כמו לישראל רגיל, יבואו להתחתן בם, והרי זה כנישואין עם נכרי. הדין הזה הוא הרחקה מהתבוללות.
אבל אז נשאלת השאלה: אם איסור הוא, כיצד הותר האיסור בבית רבן גמליאל? אז מה אם עבדים כשרים היו להם, הרי דווקא משום כך יכולים ישראל להכשל בהם!
למכת ההתבוללות שבימינו הקדימו חז"ל רפואה בדמות גזירות הרחקה רבות. אנחנו מצווים לנהוג ביחס ענייני כלפי הנכרים, להמנע מהתקרבות יתירה. כלפי העבדים יש שתי סברות הפוכות: מצד אחד, הם חיים בתוכנו ממש. סביר להניח שמערכת היחסים איתם היא כה קרובה, עד כדי כך שדווקא אצלם הצורך בגזירות הרחקה רב יותר. מאידך, יתכן והסיבה שהתורה מחייבת את העבד במצוות כאישה, מחייבת מיני-גיור בעבדים, היא שלא יתכן שיחיה עמנו אדם שיפר את כל כללי המוסר היהודיים, שיחיה בתוך הבית היהודי וינהג כגוי. הרי איננו כופים אותו לתהליך הזה. אם יתנגד, נותנים לו שנים עשר חודשים לחיות עמנו, לחוות את היהדות, להתנסות, "מגלגלין עמו" בלשון חז"ל, ואם אחר כך הוא לא ירצה, ימכור אותו האדון לנכרי.
סכנת ההתבוללות הגדולה יותר היא דווקא ביחס לאנשים שקרובים ליהדות. כמה פעמים שמעתי מצעירים וצעירות שנישאו לנכרים: "הוא יותר דתי מהרבה יהודים שאני מכירה, הוא מאד מכבד, הוא צם ביום כיפור, מגיע לבית הכנסת, עושה אתי קידוש...". "בעיני היא יהודיה הרבה יותר מהחברים היהודים שלי, היא מתפללת, מכבדת הורים, מכינה סופגניות בחנוכה, אוכלת מצות בפסח, הכל...". דווקא כלפי אנשים שקרובים לגבולות מצוי הטשטוש. סיפר לי יהודי ירא שמים שנסע לחתונת קרובים בחו"ל. במהלך החתונה נודע לו שבית הכנסת שבו תתקיים העליה לתורה הוא קונסרביטיבי. הוא כמובן נמנע מלהגיע לעליה לתורה של החתן. מילא, יגיע לחופה, חשב. מאוחר יותר נודע לו שהסבתא של הכלה היא גיורת. לכאורה - יפה, 'ואהבתם את הגר'. אלא שמסתבר שהיא התגיירה בגיור רפורמי, כלומר – שלפי ההלכה היא לא יהודיה, ולכן גם בתה לא יהודיה, ולכן גם נכדתה, ואם כן זוהי חתונה של התבוללות, ולא רק שאין משמעות ל"עליה לתורה" אלא אין משמעות ל'חופה' כלל, ולכל נסיעתו הארוכה להשתתף בשמחה, כשמבחינתו ומבחינת ההלכה הרי זה עצב גדול...
כיצד זה קרה? כי כולם חיו קרוב לגבול, התפללו כל שבת, נהגו מנהגי יהדות, אולי הניחו תפילין ועוד.
אבל כשרותם של העבדים בבית רבן גמליאל היתה בכך שהם הדגישו תמיד את היותם עבדים. למשל, הסיפור הידוע במשנה במסכת סוכה על טבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה בסוכה, בכוונה להראות שהוא מהפטורים מן הסוכה. בכאלה לא יבואו לטעות, אלא שאין ללמוד מהם, כי הם יוצאי הדופן.
מה הותר לנו בהספד? להתייחס רק להפסד הכספי הגדול שנגרם לאדון. אין זאת אומרת שאין לו צער, שאין לו הפסד אנושי. הרי תלמידי רבי אליעזר ידעו את צערו הגדול, הם הרגישו שהם חייבים לנחמו על האובדן האנושי. גם הוא עצמו לא יכול היה להכחיש עובדה זאת. לכן הוא התחמק ולא אמר להם מלכתחילה בצורה ישירה. הוא לא רצה לשקר ולומר שאין לו צער אנושי, אבל הוא גם רצה להקפיד על דברי חז"ל שאסרו את התנחומים על השפחה. הוא קיווה שיבינו לבד.
כאשר מגביהים את ההתייחסות לנכרי, הרי שמשפילים בכך את ההתייחסות ליהודי. 'אם כן מה הנחת לכשרים?' כלשון הגמרא שם. אם תקבל תנחומין על העבד כמו על בן ישראל, הרי שהורדת את מעמדו של בן ישראל. הרי זה כמי שטוען שאוהב את כולם באותה מידה, בני משפחה כזרים וכו', והוא באמת לא אוהב אף אחד.
הצורה הקיצונית שבה הגמרא מתארת את תנחומי העבד כמו תנחומים על הפסד שורו, כלומר – מתירה לנו להתייחס רק להפסד הממוני, באה לשמור עלינו כעם יהודי לדורות.
