"שומע כעונה" באמצע תפילת שמונה עשרה
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ברכות כא ע"ב
בגמרא מדובר על הדין של "שומע כעונה". ב"בירור הלכה" למסכת סוכה (לח,ב) מובאת מחלוקת הראשונים: לדעת רש"י מי שמצוי באמצע תפילת שמונה עשרה ושומע קדושה או קדיש – ישתוק וישמע וייחשב לו הדבר כאילו ענה בעצמו, ואז ימשיך בתפילתו. לעומת זאת תוספות (כאן במסכת ברכות) מקשים על כך שאם נחשב הדבר כאילו הוא עצמו עונה ואומר את הקדושה או הקדיש, הרי שזהו הפסק באמצע התפילה שאסור. מסקנת התוספות היא שנהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג.
אחד התירוצים המפורסמים לקושיית התוספות על רש"י נאמר בשמו של ר' חיים מבריסק זצ"ל, על פי העיקרון (קדושין מ,א) "מחשבה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה. מחשבה רעה – אין הקב"ה מצרפה למעשה", כלומר מחשבה טובה נחשבת כמו מעשה, אך לא מחשבה רעה. על פי זה, אדם שבאמצע תפילתו מפסיק ושומע מהחזן את מילות הקדושה או הקדיש, לעניין אמירת הקדושה או "יהא שמיה רבה" של הקדיש, שהיא מחשבה טובה, נחשב לו הדבר כאילו הוא עצמו ענה ואמר את המילים, מדין "שומע כעונה", אולם לעניין הפסק בתפילה, מכיוון שזהו דבר רע – לא נחשבת לו המחשבה כהפסק. נמצא שבעניין זה ניתן "לתפוש את החבל בשני קצותיו" ולומר ששמיעת הקדושה נחשבת לענייה לצורך הדבר הטוב ואינה נחשבת לענייה לעניין הפסק, שהוא הדבר הרע.
