מתינות מול זריזות / רפי זברגר

ברכות לד ע''א
  

הקדמה

נחרוג ממנהגנו, והפעם נקדים עם דברי הגמרא, כדי להבין טוב יותר את המשנה, אותה נלמד בתורף המאמר.
תנו רבנן: העובר לפני התיבה צריך לסרב.
אומרת הברייתא כי ''יש עניין'' לסרב להצעה להיות שליח ציבור. נעיין בלשונו המדוקדקת והיפה של רש''י:
כשאומרים לו לך - יעשה עצמו כלא רוצה, כלומר - איני כדאי.
רש''י מקפיד לומר ''יעשה עצמו כלא רוצה''. למרות שהוא באמת אומר שאינו רוצה, אך מן המנגינה של אמירה הזאת, ניתן להבין שזהו איננו סירוב מוחלט, אלא כאילו אומר: אני, איני ראוי להיות בעל תפילה. 
בהמשך הברייתא נלמד כיצד בכל אופן יש לנהוג. 
ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח.
תבשיל ללא מלח הוא לא מוכן לאכילה, ואדם האוכלו נחשב ל''גרגרן'' שמוכן לאכול כל דבר במהירות. כך גם אדם המקבל מיד את ההצעה להיות שליח ציבור, מראה כאילו שהוא חושק בכך מאוד מאוד. 
ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח.
מאכל מבושל זמן רב מתקלקל ופעמים אף נשרף. כך אדם שמבקשים ממנו מספר פעמים להיות שליח ציבור והוא מסרב, וחוזר ומסרב, כביכול הוא ''שרוף'' ואינו ראוי לכך. 
כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב ,שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד. 
מסיימת הברייתא ומציעה את ''המתכון המנצח'': פעם ראשונה מסרב (באופן המתואר לעיל כפירוש רש''י), פעם שניה הוא כבר נעמד במקומו (מהבהב בלשון הברייתא) כביכול הוא ''בכיוון הנכון'', אך עדיין במקומו. ואז, בפעם השלישית הוא כבר נענה ועולה להיות שליח ציבור. 
 

הנושא

ועתה נלמד את המשנה ונסתייע בלימוד לעיל.
האומר יברכוך טובים - הרי זה דרכי מינות.
אם אדם חושב שרק ''אנשים ראויים וטובים'' מסוגלים ויכולים לברך את הקדוש ברוך הוא, הרי זו אינה דרכה של התורה, והיא אף מוגדרת במשנה כ''מינות''. אנו מבקשים ומעוניינים לצרף לציבור המתפללים כל מי שחשקה נפשו להתפלל לפני בורא עולם. טובים ופחות טובים, צדיקים ואף רשעים – כולם מתעטפים יחדיו בתפילה ואומרים שירה לפני קודשא בריך הוא. 
העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה.
אם שליח ציבור התבלבל בתפילתו, ואינו מסוגל לתקן ולהשלים את התפילה, קובעת המשנה כי מישהו אחר יכול ורצוי שיחליף אותו. מסיימת המשנה הלכה זו בבקשה לאותו ציבור, שאם הגבאי מבקש ממנו לעלות ולהיות שליח ציבור, בניגוד להלכות שלמדנו בברייתא בהקדמה, הרי כאן יסכים ויעלה מיד בפעם הראשונה. 
ההבדל ברור ופשוט: במקרה דנן הציבור ממתין ומחכה עד שיעלה המחליף, לעומת הברייתא העוסקת בזמן שלפני התפילה, שם אין ''לחץ ציבורי'' כה חזק כמו במצב שהשליח ציבור ירד באמצע התפילה. 
מהיכן הוא מתחיל - מתחלת הברכה שטעה זה.
מסיימת המשנה את הקטע הקודם וקובעת כי שליח הציבור המחליף, יתחיל מתחילת אותה ברכה בה נעצר, ואולי דילג לברכה אחרת, שליח הציבור הקודם. 
שלש ההלכות הבאות עוסקות בהנהגת שליח ציבור בברכת כוהנים:
העובר לפני התיבה- לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. 
שליח הציבור אשר מקריא כל מילה ומילה לכוהנים המברכים ברכת כוהנים לא יענה אמן על הברכות, שמא יתבלבל ולא יוכל להמשיך ולהקריא את הברכות. 
ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו.
פוסקת המשנה כי אם הכהן הינו שליח ציבור, והוא כהן יחידי, לא יעלה לברך שמא יתבלבל. אם יש מספר כוהנים, יש מחלוקת הפוסקים אם מותר לכהן שליח הציבור לעלות לדוכן ביחד עם שאר הכוהנים או שמא אסור לו. 
ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי:
אבל אם אין חשש של בלבול, אולי בימינו שיש סידורים לקרוא מהם, אז מותר לכהן לעלות לדוכן. 
 

מהו המסר

נלמד מספר מסרים:
1. עם ישראל כולו חי וקיים. צדיקים, בינוניים ורשעים. אוהבי ה' ואנשים שפחות אוהבי ה'. מכל הסוגים, מכל המינים ומכל העדות – כולם ראויים לבוא לבית התפילה ולהצטרף לציבור המתפללים. מסר זה מלמד אותנו כמה צריך לקבל כל אחד, גם אם דעתו שונה מאוד מדעתנו. גם אם השקפת העולם שלו הפוכה מהשקפת עולמנו – כולנו עם אחד. אוהבים ומכילים זה את זה. גם בציבור הכללי וכך בחברה הקטנה, ובוודאי ובוודאי בתוככי המשפחה. 
2. פעמים אנו מתבקשים להיות צנועים ולא לקבל ''ולחטוף'' כל הצעה במהירות. אבל לפעמים צוו השעה מחייב להסכים ולקבל מייד לבצע משימה חשובה והכרחית. כך כאשר שליח ציבור ירד באמצע שמונה עשרה, וכך בכל מצב הדורש מתן מענה מיידי. 
נשתדל לחנך את ילדינו (ואת עצמנו) להבחין בין מצבים. בדרך כלל, יש להיות מתונים ולא לרוץ לכל דבר. אבל אם נדרש פתרון מיידי למצב מסוים, הרי שיש לרוץ לדבר מצווה ולקיימה במהירות. לא להסס, לא לשקול שוב ושוב, אלא במצבים אלו, להזדרז ולקיים את המוטל עלינו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]