גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מאתים, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף לד ע"ב

ביאור אמרם "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים"

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעי' סד, א), ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין וכו' (לד, ב).

ה'כלי יקר' בפרשת חקת (במדבר יט, כא) מביא בזה ביאור מחודש בהקדם דברי הגמרא (יומא פו, ב): "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום", וכתב על כך: "ויש אומרים, שזה כוונת רבותינו ז"ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם', כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה, ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד, כי אסור להביא נפשו בנסיון...". גם בספרו 'עוללות אפרים' (מאמר רכח) הביא פירוש זה אולם שוללו שם, בזה"ל: "ופירוש זה בטל מעיקרו, והמאמר אינו סובלו כמבואר ב'שער התשובה' (סי' ה) אשר פתחתי מפני תקנת השבים בימי חורפי ב'עיר גבורים', מכל מקום הענין נכון הוא מצד עצמו, כי הבעל תשובה צריך לילך ולעמוד באותו דרך המעוקל שכבר הלך בו ולפרוש".

תורף קושייתו בספרו 'עיר גבורים' הוא, כי אם זאת היא כוונת רבי אבהו - במה פליג עליו רבי יוחנן, כי לפי פירוש זה רבי אבהו אינו מדבר מהשגותיו או ממעלותיו של בעלי תשובה, וגם לדבריו שפיר ניתן לומר: "אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלקים זולתך'", שהרי לא נתכוין כלל כי אם לומר שבעלי תשובה חייבים לעמוד במקום החטא ונסיון, ומשא"כ צדיקים גמורים, אכן, כלפי עצם היסוד לא העיר בדבריו כלום, ואדרבה, "הענין נכון הוא מצד עצמו", וכפי שהעלה ב'עוללות אפרים' (עי' של"ה הק' פר' כי תצא תורה אור ו).

ואמנם הביאור האמור מובא בספר העקידה (שער צז) בשמו של רבינו יונה, וז"ל: "וכמו שאמרו חז"ל 'באותה אשה ובאותו מקום ובאותו פרק', כי זה תנאי הגבור העומד על התשובה הגמורה, וכבר ראיתי לבעל 'מקדש מעט' ובדרשות הרב ן' שועיב ז"ל שכתב בשם הרב רבינו יונה זצ"ל, שזהו טעם אומרם ז"ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד', כי הבעלי תשובה לא יקנו זה התואר על דרך האמת, כי אם בהמצאם במקומות המסוכנים ההם... ושם יכבשו את יצרם. והנה הצדיקים הגמורים אינן רשאין להעמיד עצמן במקומות ההם המסוכנין, אבל חייבו להתרחק מאד מבא בנסיונם, וכן בכל כדומה לזה".

בספרי רבינו יונה שלפנינו לא נמצא ביאור זה, אבל מצינו ביאור אחר - בפירושו למס' אבות (פ"ג מט"ז) - במאמר זה הקשור גם לעבודת בעל התשובה ולא למעלתו, ואלו הם דבריו: "ומה שאמרו 'אין צדיקים גמורים עומדין במקום שבעלי תשובה עומדין', רצ"ל, שבעלי תשובה יש להם להפרש מן המותר בענין שחטא בו. כמו אם עבר על העריות, אפילו באשתו יש לו להתנהג עמה במדת הפרישות, בדבר שחטא בו יפרוש ואפילו מן המותר, יותר ממה שהצדיקים גמורים צריכין לעשות".

ובעיקר הדבר נתקשה הצל"ח בדרושיו (דרוש א ליום א' דסליחות) בהביאו דברי ה'עוללות אפרים', וז"ל: "אמנם אני אומר שרבים טעו בדברי ר' יהודא, שאמר 'באותו מקום באותה אשה', שכוונת ר' יהודא שהבעל תשובה ישתדל שיבוא עוד הפעם העבירה לידו ויפרוש ממנה, על דרך שאמרו דרך הלצה 'מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו', כי הצדיק אסור לו להתיחד, והבעל תשובה מותר כדי שתהיה תשובה שלימה, אני אומר ח"ו לומר כן... ואדרבה הבעל תשובה צריך לעשות גדרים להוסיף שמירה על שמירתו, וכל אדם צריך ליזהר מיחוד...".

כן יש להביא את דברי הרה"ק ר' צדוק הכהן זי"ע בספרו 'תקנת השבין' (אות ט): "והעיקר נראה מה שאמרו: 'היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה', פירוש כגוון הזה, שיהיה תשובתו בלב כגוון ואופן הזה של 'מי שבא לידו דבר עבירה וכו' וניצל הימנה', שכל כך מתחרט ושב מן הדבר, עד שאם היה מזדמן לו אותה וכו' היה נמנע, אבל אין צריך שיארע לו כן בפועל דוקא, ועל כן אפילו עשה תשובה באחרונה וביום מותו, ולא נזדמן לו כלל דבר עבירה - מ"מ אם היתה בכל לבו, ואפילו נזדמן לו אחר כך ולא עמד בנסיון - אם בשעת מעשה היתה בכל לבו ואילו נזדמן לו באותה רגע לא היה חוטא הרי זה בעל תשובה גמור באותה שעה... ועל כרחך צריך לומר דאינו רוצה לומר בפועל ממש, דהיכי משכחת לה 'ובשעת עבירה' - בתחילה נתיחד עמה ואחר כך שאר התקרבות, והרי אסור להתיחד, וכי סלקא דעתך דהותר איסור יחוד לבעל תשובה, ולא משכחת לה באותו מקום, ואפילו אם אירע שהיתה עמו ביחוד צריך לברוח מיד, ודבר זה חובה על כל אדם וכל שכן על בעל תשובה שצריך לגדור עצמו ביותר... ועל כרחך דהכוונה רק שהתשובה יהיה על דרך זה שיהיה לבו בטוח שיצרו בידו לכפותו".

וממשיך עוד: "ואיברא נהירנא זה זמן רב שהיה בידי ספר רב ייבא וראיתי שם בתהלים על פסוק (תהלים לו, ג): 'החליק אליו בעיניו' מביא מהבעל שם טוב בשם מתיבתא דרקיע להתיר להביא עצמו הבעל תשובה לידי כך (ראה בארוכה 'רב ייבי' שם; 'זוהר חי' פנחס ריד, ב), ושוב ראיתי דגם בספר 'כלי יקר' (פר' חקת) כתב כן... ובעיקר דבר זה צריך לי עיון מאוד ולא ניתן ליאמר כלל וכמו שכתבתי, ואם הותר היינו רק בעניני היתר, כדרך שאמרו בדוד המלך ע"ה (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג) בעשר פלגשים 'שהיה מקלען ומקשטן וכו' ואמר ליצר הרע וכו' אני מתאבך דבר המותר לך', וזהו מדת בעל תשובה לגדור עצמו במותר, ובזה יכול להביא עצמו לנסיון ולא בדבר האסור כלל, ואולי גם הוא רצה לומר כהאי גוונא בדבר המותר...".