סקר
האם אתה לומד דף יומי עם רש"י?






 

מידתיות (גם) של דברים טובים / רפי זברגר

ברכות מד ע''א
  

הקדמה

נלמד את המשנה הראשונה בדף:
הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ תְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ – מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. 
אם אדם אוכל מאכל מלוח, ולאחר מכן הביאו לו לחם לאכול ביחד עם המאכל המלוח, הרי שמברכים רק על המליח ולא על הפת, שהמליח הוא עיקר והפת הופכת להיות טפילה למליח. 
זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה – מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה
מסיימת המשנה ומלמדת הלכה כללית של עיקר וטפל, שיש לברך רק על היעקר ועל הטפל יוצאים ידי חובת בברכת העיקר.  
 

הנושא

שואלת הגמרא על הדין במשנה:
מי הוי מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה?
הרי בכל מקרה אנו מייחסים לפת חשיבות והוא האוכל המזין, אם כן, איך ייתכן שהפת טפלה למליח?
אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר רב יוסי: באוכלי פירות גינוסר שנינו. 
מתרץ רב אחא בשם רב יוסי כי מדובר בפירות כל כך מיוחדים, שהם מהווים עיקר ותורף הסעודה. למשל, פירות הגדלים על גדות הכנרת, בסביבות הישוב גינוסר. מכיוון שהם מתוקים כמו דבש, יש להמליחם כדי שניתן יהיה לאכול אותם. ומכיוון שממליחים אותם, מתבלים אותם בפת. במצב זה ברור לכול כי פירות גינוסר הם עיקר הסעודה, והמליח וגם הפת הם הטפלים לפירות. 
הגמרא מביאה מספר דוגמאות המחזקות את העובדה שפירות גינוסר היו משובחים שבמשובחים. 
אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למיכל פירות גנוסר, כי הוינן בי מאה - מנקטינן ליה לכל חד וחד עשרה עשרה, וכי הוינן בי עשרה - מנקטינן ליה כל חד וחד מאה מאה. וכל מאה מינייהו הוה מחזיק להו צנא בר תלתא סאוי, ואכיל להו, ומשתבע דלא טעים זיונא. זיונא סלקא דעתך? אלא אימא מזונא.
רבה סיפר שכשהלכו התלמידים אחרי רבי יוחנן, נשאו בסליהם פירות גינוסר. תמיד היו לוקחים איתם אלף פירות, כך שאם היו מאה תלמידים – כל אחד לקח עשרה פירות, ואם היו רק עשרה תלמידים – כל אחד לקח מאה פירות. הפירות היו גדולים מאוד, כל אחד בגודל של כארבע וחצי ביצים (כל תלמיד החזיק שלושה פירות בסל שגודלו שלושה סאים), ורבי יוחנן היה אוכל את כל הפירות הללו, ולמרות זאת היה נשבע שיכול לאכול עוד מהם (כאילו לא טעם אוכל מזין ומשביע), כיוון שהיו כל כך טעימים. 
רבי אבהו אכיל עד דהוה שריק ליה דודבא מאפותיה. 
רבי אבהו שמח מאוד כשאכל מפירות גינוסר בכמות כל כך גדולה, עד ש"פניו צהלו" ובשר הפנים נהפך להיות חלק כך שהזבוב שהיה עליו החליק...
ורב אמי ורב אסי הוו אכלי עד דנתור מזייהו. 
רב אמי ורב אסי אכלו מפירות גינוסר כמות כל כך גדולה עד שהשערות שלהם נשרו. 
רבי שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד. 
ריש לקיש נטרפה דעתו מרוב אכילת פירות גינוסר, עדי ש:
ואמר להו רבי יוחנן לדבי נשיאה, והוה משדר ליה רבי יהודה נשיאה באלושי אבתריה ומייתי ליה לביתיה.
רבי יוחנן סיפר על כך לבית רבי יהודה הנשיא, שהיה שולח קבוצת אנשים כדי להחזיר את ריש לקיש לביתו. 
 

מהו המסר

למדנו היום על פירות גינוסר שמתיקותם הייתה כל כך גדולה והשפיעה באופנים שונים על האוכלים אותם. המשנה מספרת שהיו צריכים להמליח אותם כדי שיוכלו לאכול מהפירות, ובגלל המלח ליפתו אותם בפת. נלמד מכך מספר מסרים מעניינים:
1. גם דבר טוב צריך להיות במידה. מתיקות פרי זה דבר נחמד וטעים. אבל מתיקות ייתר בלתי ניתנת לאכילה ועיכול. יש "לאזן" את מתיקות היתר ברכיבים הפוכים כמו מלח הבא עם לחם. עיקרון מידתיות, גם לדברים טובים נכון בנושאים רבים בחיים. כידוע זו גם דרכו של הרמב''ם המנחה אותנו ללכת בדרך האמצע (הלכות דעות, פרק א', הלכה ד' ועוד). 
לתת פרס לילד על ביצוע מעשה טוב, הוא יעיל וטוב, אך לתת פרסים יתר על המידה – לא רצוי. 
וכן בעונשים: להעניש על מעשה לא ראוי – תקין, אך להעניש יותר מידי – לא טוב. 
2. כפי שכבר למדנו (במאמר ''האחר ואני – חד הוא, ברכות מ') אין מניעה ביהדות לאכול, וגם לאכול טוב. אנו רואים זאת מהדוגמאות שהגמרא מביאה על אוכלי פירות גינוסר. חכמים גדולים אכלו פירות טעימים אלו בכמויות לא קטנות, וכנראה לא ראו בכך בעיה עקרונית. במאמר ההוא הסברנו את המשנה במסכת אבות (ו', ד'): פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה.. לא כאידיאל שיש לשאוף אליו, אלא כלשון רש''י: אפילו אין לך לאכול, אלא פת במלח, אל תימנע מעסוק בתורה. כלומר, אין בעיה לאכול ''מאכלים טעימים'', אך גם אם אין לאדם אלא פת במלח, עליו להסתפק בכך ולהמשיך ללמוד תורה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר