לא הכול מתנהל לפי הספר / רפי זברגר

ברכות מה ע''א
  

הקדמה

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום פרק שביעי ''שלשה שאכלו''. פרק זה עוסק בברכת המזון ובברכת הזימון שלפניו. 
לרוב הפוסקים ברכת המזון היא מצווה מדאורייתא, וברכת הזימון מדרבנן. 
נלמד את המשנה הפותחת את הפרק, ומלמדת מי חייב בזימון, ואילו אנשים אינם מצטרפים לזימון. 
 

הנושא

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן.
המשנה פותחת בהלכה הקובעת כי שלושה שאכלו יחדיו, מתחייבים לזמן לפני ברכת המזון. מפרטת המשנה מספר מקרים בהם הייתה מחשבה אולי לא יתחייבו בזימון, אך מחדשת המשנה שאמנם הם חייבים. 
1. אכל דמאי
קבעו חכמים כי פירות וכל מאכל החייב במעשרות, אשר נקנה מעם הארץ, אסור באכילה עד שיפרישו ממנו מעשרות. אמנם עם הארץ מפריש תרומות, אך הוא חשוד על המעשרות. פוסקת המשנה כי גם אדם אשר עבר על איסור דרבנן ואוכל פירות דמאי מבלי להפרישם, יכול וגם חייב להצטרף לזימון. 
2. ומעשר ראשון שנטלה תרומתו.
הלוי אשר מקבל מעשר ראשון מישראל, חייב להפריש עשירית לכהן (מאית מסך כל הפירות – מעשר מן המעשר). לכאורה, אם הלוי הפריש מהחיטים (שמהם עשו לחם) תרומת מעשר הרי אין שום בעיה, ואמנם הגמרא (מ"ז:) שואלת על כך "פשיטא'' (מה החידוש במשנה). תשובת הגמרא כי המשנה עוסקת במקרה והלוי הקדים ונטל את מעשר ראשון לפני שהפרישו תרומה גדולה לכהן. לפי שיטת רבי אבהו, לוי זה אינו מחויב להפריש מהמעשר ראשון תרומה גדולה, לאחר שהפריש תרומת מעשר, ולכן האוכל מפירות אילו – חייב בזימון. 
3. מעשר שני והקדש שנפדו 
מעשר שני והקדש חייבים לאוכלם בירושלים. לחילופין, ניתן לפדות אותם בקרן וחומש, ולהעלות את כסף הפדיון לירושלים, שם לקנות מאכלים אחרים ולאוכלם בתוככי העיר. פירות שהיו מעשר שני או הקדש שנפדו יוצאים לחולין ומותרים לאכילה בכל מקום. גם בדין זה שואלת הגמרא ''פשיטא'', ומהו החידוש במשנה. מעמידה הגמרא את הדין כאשר פדו את הפירות בקרן ללא תוספת חומש, ופוסקת המשנה כי החומש אינו מעכב, הפירות מותרים באכילה, ואם מדובר בלחם – חייבים לזמן עליו. 
4. והשמש שאכל כזית 
למרות שהשמש אינו יושב עם המסובים, אלא משרת אותם כל הזמן – מחדשת המשנה כי אם הוא אכל כזית, גם הוא יכול להצטרף לזימון (שם).
5. והכותי - מזמנין עליו.
כותי נחשב כמו עם הארץ שאינו מצטרף לזימון עם תלמידי חכמים. אבל אם הכותי הוא תלמיד חכם (חבר בלשון הגמרא בדף מ''ז:) הרי הוא יכול להצטרף, ועליו דברה המשנה שלנו. 
בקטע הבא, מביאה המשנה "מקרים הפוכים" לדינים הקודמים, בהם אין היתר הצטרפות לזימון. 
ואכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו.
אכילת טבל אסורה, ואין האוכל אותה יכול להצטרף לזימון. הדין דומה גם במקרים הבאים: האוכל מעשר ראשון לפני שהפרישו תרומת מעשר, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו ואוכלם מחוץ לירושלים, השמש שאכל פחות משיעור כזית, וכן גוי (ולא כותי) – כולם אינם יכולים להצטרף לזימון. 
נשים ועבדים וקטנים - אין מזמנין עליהן.
אשה, עבד כנעני או קטן מגיל שלוש עשרה, אינם יכולים להצטרף לשני גברים כדי לזמן. 
עד כמה מזמנין? עד כזית. ר' יהודה אומר: עד כביצה.
ישנה מחלוקת מהו שיעור האכילה המתיר לאדם להוציא אחרים ידי חובת זימון. תנא קמא מסתפק בכזית, ורבי יהודה מחייב אכילה בשיעור ביצה, כדי שיוכל לזמן עבור כולם.
 

מהו המסר

למדנו ברישא של המשנה, מספר הלכות הקובעות כי ניתן לברך ולזמן גם אם האכילה לא הייתה ''כשרה לגמרי''. 
אכילת דמאי נאסרה ע''י חכמים, ולמרות שאדם עובר על איסור זה – מותר לצרפו לזימון. וכן מעשר ראשון שלא הפרישו לפני כן תרומה גדולה, המחויבת על פי דין להינתן לכהן. וכן מעשר שני והקדש שניפדו ללא תוספת חומש המחויבת. כמו כן, שמש שאינו יושב עם המסובים ואינו מהווה ''חלק מן החבורה'', וכן כותי אש נחשב כמו עם הארץ. בכול אלו יש ''אכילה בעייתית'' ובכל אופן מתירה המשנה לצרפם לזימון. 
נלמד מכאן, כי החיים אינם שלמים. החיים אינם אופטימאליים ולא הכול ''מתנהל לפי הספר''. גם אם יש פקשוש בדבר מה, גם אם לא הכול מושלם ותקין, גם אז, אנו ממשיכים לזרום עם החיים, ובמשנתנו – אנו מצרפים אותם להיות חלק מברכת הזימון שלנו. 
ההכרה הזאת חשובה מאוד מאוד למהלך החיים שלנו. שהרי לכל אחד מאיתנו יש כל מיני ''נפילות''. דברים לא מתרחשים בדיוק באופן שהיינו רוצים וכדו'. השאלה הגדולה היא כיצד אנו מגיבים למצבים אלו? האם נכנסים למין דכדוך או אפילו ייאוש וכדו', או שמא מבינים כי ''אלו הם החיים''. מלמדת אותנו המשנה בהלכות אלו כי יש להכיר ולהפנים עם המצב ולהמשיך הלאה במהלך החיים. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]