גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

יש ספק?

ברכות נב ע"ב

עשהאל שמלצר

במסגרת הדברים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל בסעודה נחלקו גם על היכן מניחים את המפה לאחר קינוח הידיים. בית שמאי סוברים שמניח על השולחן ובית הלל סוברים שמניח את המפה על הכסת.

הברייתא המובאת בגמרא מסבירה זאת כך:

תנו רבנן: בית שמאי אומרים מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן, שאם אתה אומר על הכסת – גזרה שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטמאו את הידים.

כלומר, יש חשש שהמים שנמצאים במפה מחמת ניגוב הידיים יטמאו מן הכסת ויחזרו ויטמאו את הידיים – וממילא ימצא האדם אוכל בידיים שחזרו ונטמאו. בהמשך הגמרא מסבירה למה לדעת בית שמאי החשש כזה קיים בכסת ולא בשולחן.
על כך שואלת הגמרא מדוע חשש הטומאה הוא רק במפה נגובה ומחשש טומאת המשקים ולא טומאה ישירה בין הכסת לבין הכלי או האדם:

ונטמייה כסת למפה? אין כלי מטמא כלי.
ונטמייה כסת לגברא גופיה? אין כלי מטמא אדם.

יש קושי מסוים בשאלה זו, שכן היא כפולה. בהלכות טומאה וטהרה אנו מכירים שאדם וכלים הולכים בדרך כלל יחד ואם הכלי אינו מטמא כלי גם לא יטמא אדם.

בחלק מכתבי היד: אוקספורד פריס וקטע גניזה קטוע אחד יש תשובה אחרת לשאלת הגמרא מדוע הכסת אינה מטמאה את האדם עצמו:

בספק מדרס דרבנן.

תשובה זו זוכה לפירוש ארוך בפירוש רב נסים גאון (עיינו שם), שזוהי גרסתו.

בנוסח זה של התשובה יש פתרון לשאלה הכפולה מדוע הכסת אינה מטמאה אדם וכלים, שלכאורה היה צריך לכרוך אותם יחד. אך נוסח זה מציף בעיה נוספת: הנחת היסוד של הסוגיה היא שהכסת שניה לטומאה, מדוע אין חוששים לטומאת מדרס של הכסת שישב עליה אדם טמא ממש או אפילו עם הארץ ובכך הפך אותה לאב הטומאה, וזאת בעצם שאלת הגמרא השניה מדוע שהכסת לא תהיה אב הטומאה ותטמא את האדם – על כך משיבה הגמרא בספק מדרס דרבנן שאינו מטמא אדם לכל הפחות בחולין.

לעניין נוסח ענף הדפוסים רש"י מפרש כך:

"אין כלי – שאינו אב הטומאה, מטמא כלים ולא אדם". כלומר רש"י מפרש בבת אחת לגבי אדם וכלים ובכך מאשש את הקושי שהערנו אודותיו. האם נוסח הגמרא של רש"י הוא כנוסחנו והוא מקצר בפירושו, או שמא פירוש רש"י מהווה את המקור לנוסח ענף הדפוס? נותיר שאלה זו לקוראינו.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.