גילוי ומימוש הפוטנציאל / רפי זברגר

ברכות נג ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה כי אין מברכים על נר ועל בשמים של עובדי כוכבים. הגמרא מסבירה את טעם האיסור: בנר – "כיוון דלא שבת", בבשמים – העמיד רב יהודה בשם רב את המשנה בבשמים של מסיבת עובדי כוכבים, ו''סתם מסיבת עובדי כוכבים לעבודה זרה'', ויש איסור ליהנות מעבודה זרה. לאחר מכן, הגמרא דנה מהו גדר של ''נר ששבת'', ומתוך כך מביאה הגמרא עוד מספר ברייתות על איזה אור מותר לברך בהבדלה ועל איזה אסור. 
 

הנושא

העיקרון הכללי של הברייתות שנלמד במאמר זה: אש שנועד כדי להאיר – מותר לברך עליו בהבדלה, אש שנועד לבישול או לצרכים אחרים – אין לברך עליו בהבדלה. 
תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם עבה כפי הכבשן - מברך עליו, ואם לאו - אינו מברך עליו.
האור היוצא מפיו של הכבשן הינו אור חזק אשר נועד להאיר. זהו המדד לאור שאדם רואה מחוץ לעיר: אם עוביו (קוטרו) הוא כעובי האש היוצא מפי הכבשן, הרי שהוא כנראה נועד להאיר ומותר לברך עליו בהבדלה, אם הינו אור קטן ממנו, אינו נועד להאיר אלא לבשל, ולכן אסור לברך עליו בהבדלה 
תני חדא: אור של כבשן - מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו.
מביאה הגמרא סתירה בין שתי ברייתות: אחת מתירה לברך על אור כבשן, והשניה אוסרת. 
לא קשיא: הא בתחלה, הא לבסוף.
מתרצת הגמרא, כי אותו מקור אש יכול לשמש למספר צרכים, תלוי באיזה שלב מדובר. בתחילה – האש כנראה יותר קטנה ולא נועדה להאיר, אלא לצרכים אחרים. בסוף התהליך, כאשר שריפת אבני הסיד מסתיימת, מגבירים את האש במטרה להאיר לסביבה. בשלב זה מותר לברך על אור זה בהבדלה. 
תני חדא: אור של תנור ושל כירים - מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו.
סתירה נוספת בין שתי ברייתות, הפעם בנושא תנור וכירה. שניהם שימשו לבישול ע''י פחמים שהיו שורפים מתחתם, אך צורתם שונה. תנור פתחו צר למעלה (מקום יציאת החום והאש) ומקום רק לסיר אחד, כיריים היו בצורת מלבן ומיועדים לשני סירים. חום התנור היה גבוה יותר בגלל צורתו המיוחדת. ברייתא אחת פוסקת כי ניתן לברך בהבדלה על אש תנור וכיריים, והברייתא השנייה פוסקת הפוך. 
לא קשיא: הא בתחלה, הא לבסוף.
התירוץ דומה לתירוץ של הסתירה הקודמת: בתחילת השימוש בתנור וכיריים – האש נועדה לבישול ולכן אין לברך עליו בהבדלה. בסוף השימוש – מוסיפים קיסמים ומגדילים את האש על מנת להאיר, ולכן מותר לברך עליה. 
תני חדא: אור של בית הכנסת ושל בית המדרש - מברכין עליו, ותניא אידך: אין מברכין עליו.
סתירה שלישית בין שתי ברייתות בנושא ברכה על האור בהבדלה. בזמן הגמרא לא היה חשמל, והיו מאירים בעזרת עששית, גם בבית הכנסת ובבית המדרש. ברייתא אחת מתירה לברך על אש זה בהבדלה, וברייתא שניה אוסרת. ישנם שלושה תירוצים ליישוב סתירה זו.
לא קשיא: הא דאיכא אדם חשוב, הא דליכא אדם חשוב.
תירוץ ראשון מבדיל מצב שיש אדם חשוב בבית הכנסת. לפי רש''י, כשיש אדם חשוב, הדלקת האש היא לכבודו ולא כדי להאיר ולכן לא מברכים עליה. אך כשאין אדם חשוב, מטרת האש להאיר, ולכן מותר לברך עליה. 
ואי בעית אימא: הא והא דאיכא אדם חשוב, ולא קשיא: הא דאיכא חזנא, הא דליכא חזנא.
התירוץ השני מדבר על שימוש נוסף באור אפילו כשיש אדם חשוב. אם שמש בית הכנסת אוכל לאורה – מותר לברך עליה, אבל כשאין שמש המשתמש באור – אין להבדיל על אור זה. 
ואי בעית אימא: הא והא דאיכא חזנא, ולא קשיא: הא דאיכא סהרא, והא דליכא סהרא:
התירוץ השלישי טוען כי גם כשיש שמש בבית הכנסת, לא בהכרח הוא משתמש באור זה. ואם יש ''אור ירח'' הרי השמש יכול להשתמש לאורה (של הירח) , ואז אנו מגדירים את עיקר מטרת האור בבית הכנסת לכבודו של האדם הגדול, ולכן אסור להשתמש לאורה. אם אין ''אור ירח'' הרי שהאש בבית הכנסת הודלקה גם לכבוד השמש ולכן מותר להבדיל עליה. 
 

מהו המסר

למדנו היום את העיקרון של ברכת האש בהבדלה, המחייב להדליקה לצורך תאורה, ורק אז ניתן לברך עליה. 
כמו כן נוכחנו לדעת, כי יש לחקור ולהבין כל מצב לגופו, האם האש באמת הודלקה להאיר, ואז ניתן להבדיל עליה, או שמא למטרות אחרות, ואז כאמור אין להבדיל עליה. 
בתירוץ האחרון הכרנו עיקרון מעניין: גם אם יש שמש בבית הכנסת משתמש לאור העששית, ולפי זה לכאורה מטרת האש כדי להאיר, בכל אופן, אם יש ''אור ירח'' הרי שהוא לא היה מחויב להשתמש באור העששית, ואז אנו מגדירים את האש ''עבור האדם הגדול'', (ולא עבור תאורת השמש), ואוסרים להשתמש באור. 
עיקרון זה מלמד אותנו כי לא כל מה שנראה במבט ראשון אמנם ''אמיתי'' ומחייב. לכאורה אנו רואים כי השמש משתמש ונהנה מאור העששית, אך "הלכתית" אנו אין אנו מחשיבים אור זה. 
בגלל פוטנציאל השימוש באור שונה, אנו משנים את המבט שלנו, ומחשיבים את האור למטרה אחרת (עבור אדם גדול). 
כלומר, יכולת אפשרית, אפילו שאינה באה לידי מימוש, מהווה פרמטר מאוד משמעותי בקביעת ההלכה. 
עיקרון זה מלמד אותנו ''להתייחס בכבוד'' לפוטנציאל, אף שאינו ממומש בפועל. כמובן שבנושאי חינוך ויחס כלפי התלמיד או הילד, הרי שייחוס חשיבות לפוטנציאל, מהווה אתגר חינוכי מאוד גדול. למצוא את הנקודה. למצוא את היכולות המוחבאות, אף שאינן באות לידי ביטוי. להבין ולהכיר את היכולות של הילדים, ולאחר מכן, לנסות בכל הכלים להוציא לפועל יכולות אלו – זוהי תמצית תפקיד המחנך. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]