למצוא את הנקודה / רפי זברגר

ברכות סא ע"ב
  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. הסברנו במאמר על המשנה (דף נ''ד) כי המשנה "הרגישה צורך להסביר ולהוכיח את הדין הקשה ליישום" ולצורך כך הובא פסוק מתוך שמע ישראל:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. המשנה הסבירה את כל האופנים בהם יש לאהוב את ה'. נתייחס לשניים מהם:
ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך, ובכל מאדך - בכל ממונך, דבר אחר: בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו.
במאמר זה נלמד ברייתא אשר דנה ביחס בין שני האופנים הללו, ובדוגמאות של חכמים המיישמים הלכה למעשה את הנאמר במשנה. 
 

הנושא

תניא, ר' אליעזר אומר: אם נאמר בכל נפשך, למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - הלכך נאמר בכל מאדך. רבי עקיבא אומר: בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
רבי אליעזר מתייחס לצורך של התורה לתאר את שני הסוגים של אהבת ה'. אם חובה עלינו למסור את הנפש, ברור שגם מחויבים ''להקריב'' את ממונה. מסביר רבי אליעזר כי אמנם מדובר בסוגים שונים של אנשים: יש אנשים המייחסים לכסף משמעות עליונה – עליהם מתייחסת התורה במילים בכל מאדך – יש להיות מוכנים להקריב את כל הכסף שיש לאדם כזה, על מנת שלא לעבור על איסור דאורייתא. לעומתם, יש אנשים המייחסים לגופם משמעות עליונה ועליהם אמרה תורה בכל נפשך – יש למסור את הנפש כדי לא לעבור על איסורים שהתורה קבעה חובת מסירות נפש (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים).
לגבי רבי עקיבא יש מחלוקת פרשנים, האם הוא מסביר את דעת רבי אליעזר, או שמא חולק עליו. לפי הדעה שהוא חולק, יש לומר כי רבי אליעזר דיבר על נכונות של האדם לקבל ייסורים גופניים בקיום המצוות, ורבי עקיבא מדבר על נכונות אף להקריב את הנפש ולמות על קיום המצוות. ומכאן עוברת הגמרא לתיאורים של הקרבת הנפש. 
תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות.
פפוס שאל את רבי עקיבא, כיצד הוא ממשיך ללמד תורה ברבים למרות גזירות המלכות אשר אוסרות על כך. ניתן להסביר את השאלה, שהרי אין חובה למסור את הנפש על לימוד תורה. 
אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה. לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טיפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתייראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! 
אף אנחנו - עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל', כ'): לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם. כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה. 
משלו של רבי עקיבא מלמד אותנו כי הקשר והזיקה שלו לתורה ולקיום מצוותיה, הוא קשר מהותי, וכל כך בסיסי, עד שאינו רואה את עצמו מתנתק ממנה אפילו לשעה קלה. זה מקור חיותו של האדם היהודי, כמו המים המהווים מקור חיות של הדגים בים. 
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
השלטון "תפס" גם את רבי עקיבא על ביטול הגזירות, ואף את פפוס תפסו הרומאים. הגאון מוילנא מסביר כי פפוס נתפס על כך שלא חלק על דברי רבי עקיבא במשל הנ''ל. רבי עקיבא שאל את פפוס מי הביאו לכלא? פפוס לא ענה לו אך אמר לרבי עקיבא ''משפט חזק'', שבו הוא מביע ''קנאתו'' על כי רבי עקיבא נתפס בעקבות לימוד תורה, ואילו פפוס נתפס על ''דברים לא חשובים''.
בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה - זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים.
רבי עקיבא, גם בעת שהוציאו אותו להורג, כאחד מעשרת הרוגי מלכות, לא מפסיק ללמוד ולהתפלל. לא מפספס את זמן קריאת שמע, גם בשעה קשה כזאת. והכול, תוך ייסורים נוראיים של סריקת בשרו במסרקת ברזל. 
אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?
תלמידי רבי עקיבא שאלו אותו מהו הגבול של קידוש ה'. האם בשעת צער שכזאת אין פטור ממצוות קריאת שמע?
הוא ענה כי כל חיו ''הצטער'' וחשב מתי יוכל לקיים מצווה מפורשת מן התורה שכזאת. מתי באמת יעמוד למבחן של בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך והנה, עתה זה קורה, ואיך יוכל ''לפספס'' קיום המצווה ולכן ממשיך לקרוא את הפסוקים מתוך קריאת שמע המורים לכך. 
היה מאריך באחד, עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
מסיימת הגמרא את סיפורו המרטט, כי תוך כדי קריאת הפסוק הראשון של שמע יצאה נשמתו בטהרה. 
 

מהו המסר

האם באמת ''יש לחכות'' לקיום מצוות קידוש ה', ולצפות למות על קידוש ה'? נראה כי אין זה הפשט, שהרי לא ייתכן כי רבי עקיבא ''רצה למות''. אולי ניתן להסביר כי רבי עקיבא היה דבוק כל כך לתורה מצוות, מתוך ''אהבת ה'' אשר היתה חדורה בכל נימי נפשו, ואם היה נדרש לכך, היה מוכן אפילו למות, ואף תוך כדי ייסורים. 
אמנם אין דבר המשפיע על האדם כמו לימוד ועיסוק בתורה, אך בכל אופן נלמד מכאן עיקרון לחיים, כי כאשר אדם מחובר עמוק לנושא מסוים, הרי שזה הופך להיות חלק מהאישיות שלו, ומשפיע על כל חיו. 
ישאף כל אדם ''למצוא את הנקודה שלו'', שתעצים אותו ותקנה לו משמעות גדולה לחיו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]