סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא – אגוז המלך
 

"רבא, מקמי דהוי רישא מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא, בתר דמלך עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה" (ברכות, סב ע"א). 

פירוש: רבא, מקמי דהוה רישא [לפני שהיה ראש ישיבה], מקרקשא ליה [היתה מקשקשת לו] בת רב חסדא, אשתו, אמגוזא בלקנא [אגוז בתוך ספל]. בתר [אחרי] שמלך, נעשה ראש ישיבה, והיה צריך יותר שימור מפני חשיבותו, עבדא ליה כוותא, ומנחא ליה ידא ארישיה [עשתה לו חלון מול המקום בו היה נפנה לצרכיו, והיתה מניחה יד על ראשו] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)


שם עברי:  אגוז המלך   שם באנגלית:  Common Walnut, Persian Walnut   שם מדעי:  Juglans regia      

שם נרדף במקורות: אמגוזא, אגוזא   שמות בשפות אחרות: ערבית - גאוז


נושא מרכזי: השימוש בעץ האגוז על פי ספרות חז"ל

 

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על אגוז המלך הקש\י כאן.

 

אגוז המלך בסוגיה: ניתן היה להשתמש באגוז השלם כסוג מסוים של כפתור: "פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת" (שבת, פ"ו מ"ז). מפרש הרמב"ם: "הנקב. פרופות, כרוכות, ר"ל שמקבצין קצות פנות הבגד זה על זה על דבר קשה וקושרין למעלה. ואח"כ אמר שכל הנשים מותרות לצאת באופן זה, ולא דבר בערביות ובמדיות אלא מפני שהן הידועות במלבוש זה". שימוש יוצא דופן של האגוז כרעשן מסופר בסוגייתנו: "רבא, מקמי דהוי רישא מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא וכו'". הגמרא ביומא (פד ע"ב) מציעה להשתמש בקישקוש באגוז כדרך להרגיע ילד שננעל מאחורי דלת: "... ואי אשמועינן בור משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי, צריכא". מפרש רש"י: "משבש ליה - מפתהו, ומקרקש לו אגוזים".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


במקרא מוזכר שמו של האגוז פעם אחת בלבד בפסוק בשיר השירים (ו' י"א): "אל גנת אגוז ירדתי, לראות באבי הנחל וכו'" אך בספרות חז"ל, הן בהלכה והן באגדה, הוא מוזכר פעמים רבות. גידולו של האגוז בארץ עתיק והוא לפחות מהתקופה שבה נכתבה מגילת שיר השירים אלא שלגבי זמן כתיבתה חלוקות הדעות. על פי הפסוקים במגילה עצמה הדברים הם דברי שלמה המלך ועל פי המסורת היא נכתבה על ידי אנשי כנסת הגדולה כאמור בגמרא במסכת בבא בתרא (טו ע"א): "ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו". מפרש שם רש"י: "אנשי כנסת הגדולה - חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם". על פי ניתוח לשוני מייחסים החוקרים את המגילה לתקופת בית שני. אין הרבה דיווחים על גידול עצי אגוז בארץ בתקופות מאוחרות יותר. ייתכן ובעיני תיירים העוברים כאן מארצות המשופעות באגוזים אין רבותא במעט העצים שהיו בארץ.

זיהויו של האגוז מוחלט כפי שמשתמע מתוך תרגומי התנ"ך, השוואות לשוניות לשפות אחרות ומתוך פרטי מבנה רבים המוזכרים בספרות חז"ל. בכל המקורות השם "אגוז" מכוון לאגוז המלך משום שמיני אגוזים אחרים הגיעו מאוחר יותר. מוצא אגוז הפקאן הוא בדרום ארצות הברית וגידולו בארץ התחיל רק בשנות החמישים. קליפות של אגוזים נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בארץ. בתרגום השבעים אגוז הוא κάρυον (káryon) כלומר אגוז. בוולגטה Nux ובתרגום הרס"ג ג'וז (جوز).

רמזים רבים לזהות האגוז אנו מקבלים ממדרשי האגדה על שיר השירים הדנים בפסוק "אל גנת האגוז ירדתי" ועורכים השוואות בין האגוז לעם ישראל. למשל אנו מוצאים במדרש שיר השירים רבא (ו' י"ז): "מה אגוז זה אתה נוטל אחד מהכרי וכולן מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך הם ישראל, לקח אחד מהם כולם מרגישים". במדרש אחר (חגיגה, טו ע"ב): נאמר: "דרש רבא: מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו' למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת". מדרשים אלו ואחרים מתארים פרטי מבנה הרומזים על האגוז כפי שהוא נקרא היום. המדרש שדרש רבא מצביע באופן ברור על פרי שקליפתו קשה ואינה נאכלת ולכן אינו ניזוק מנפילה לבוץ. מדרש זה מסביר מדוע אגוז התאים להכנת ה"רעשן" שבו השתמשה אשתו של רבא כמסופר בסוגייתנו.
 

השימוש באגוז שלם כמדד וככלי

עץ האגוז ופריו מוזכרים בספרות חז"ל פעמים רבות בהקשרים הנוגעים לשימוש בפרי ובעצה וכסמל. מסתבר שפרי האגוז היה מוכר היטב ולכן ניתן היה להשתמש בו כמדד לגודל: "שיעור אתרוג הקטן, רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה ובגדול כדי שיאחז שנים בידו אחת וכו'" (סוכה, פ"ג מ"ז). שיעור הוצאה בשבת של מוך הוא כאגוז: "... מוכין - כדי לעשות כדור קטנה, וכמה שיעורו כאגוז" (שבת, עח ע"ב). לגבי טילטול אבנים בשבת נאמר במסכת שבת (פא ע"א): "... אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה? אמרו לו: כזית כאגוז וכביצה וכו'". בגיטין (נט ע"א) משמש האגוז כמדד לנפח: "ויאמר לאשר על המלתחה הוצא לבוש לכל עובדי הבעל. מאי מלתחה? א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן: דבר הנמלל ונמתח. כי אתא רב דימי א"ר יוחנן: שיגר לו בוניים בן נוניים לרבי, סיבני וחומס סלסלה ומלמלא, סיבני וחומס כאמגוזא ופלגיה דאמגוזא, סלסלה ומלמלא כפיסתקא ופלגי דפיסתקא"(1). בגיטין (סט ע"א) משמש האגוז כמדד לכמות הדרושה לטיפול בפצע: "לבשולי - לייתי פארי דריש נפייא, וטלפחי בעפרייהו, ושובלילתא וחומרתא דכשותא, ונינקוט כאמגוזא בפומיה וכו'"(2). רב פפא (מגילה, כד ע"ב) השתמש בהשוואה לאגוז על מנת להדגים צורת תפילין: "... העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, לימא תנינא להא דתנו רבנן: תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני! ואמר רבא: בתפרן ובאלכסונן. אמר רב פפא: מתניתין דעבידא כי אמגוזא" (ראו עוד כאן). האגוז סימל את טיב הקשר הפיסי בין בהמה ועוברה: "איבעיא להו: מהו למנות בו ראשון ושני? ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני, רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו וכו'" (חולין, עד ע"ב). בהקשר אחר העוסק בולד אנו מוצאים: "ואמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו? לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן" (נדה, לא ע"א). מקור נוסף בו מסמל האגוז חפץ בעל כושר ציפה טוב הוא בגמרא בשבת (ה ע"ב): "מים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתו" (ראו עוד כאן).

ניתן היה להשתמש באגוז השלם כסוג מסוים של כפתור: "פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת" (שבת, פ"ו מ"ז). מפרש הרמב"ם: "הנקב. פרופות, כרוכות, ר"ל שמקבצין קצות פנות הבגד זה על זה על דבר קשה וקושרין למעלה. ואח"כ אמר שכל הנשים מותרות לצאת באופן זה, ולא דבר בערביות ובמדיות אלא מפני שהן הידועות במלבוש זה". שימוש יוצא דופן של האגוז כרעשן מסופר בסוגייתנו: "רבא, מקמי דהוי רישא מקרקשא ליה בת רב חסדא אמגוזא בלקנא וכו'". הגמרא ביומא (פד ע"ב) מציעה להשתמש בקישקוש באגוז כדרך להרגיע ילד שננעל מאחורי דלת: "... ואי אשמועינן בור משום דקא מיבעית, אבל ננעלה דלת אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי, צריכא"(3). מפרש רש"י: "משבש ליה - מפתהו, ומקרקש לו אגוזים".
 

ציפת פרי האגוז

פרי האגוז שימש למטרות מגוונות ולא רק למאכל. האגוז נחשב למעדן והיו אוגרים אותו בעיקר לעתות צרה ומלחמה, יחד עם מוצרי מזון בעלי אורך "חיי מדף" ארוכים נוספים. בחפירות באזורי מלחמה (למשל במערות בר-כוכבא) ובמבצרים שהיו בארץ, נמצאו קליפות אגוזים, גרעיני תמרים וכדי יין ושמן. "גרעין" האגוז מהווה מזון עשיר בחומרי הזנה בעיקר בגלל תכולת שומן, חלבון, וויטמינים ומינרלים גבוהה. אגוזים משמשים כמקור טוב למגוון גדול של פלבנואידים, חומצות פנוליות ופוליפנולים. אגוז המלך מכיל 50-70% שמן עשיר בחומצות שומן לא רוויות ובעיקר חומצה לינוליאית (49-63%) .

אנו פוגשים אכילת אגוז בהקשר הלכתי במסכת קידושין (מז ע"א): "תניא כותיה דרבא: התקדשי לי באלון ברמון ובאגוז, או שאמר לה התקדשי לי באלו, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת ... בזו נטלתו ואכלתו בזו נטלתו ואכלתו, ועוד בזו ועוד בזו אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה". האגוז היה אהוב על הילדים כמאכל ומשחק ולכן נאסר על החנווני לפתות אותם בפרי זה: "לא יחלק החנווני... אגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילם לבוא אצלו וכו'". מקור המנהג המקובל עד ימינו לחלק לילדים אגוזים בליל הסדר קדום וכבר נהג כך רבי עקיבא: "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו" (פסחים, קט ע"א). החיבה לאגוזים היוותה מדד לרמת התפתחותו המנטלית של הילד: "רבי יהודה אומר: עד שיכול לברר אכילה, כיצד? נותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו" (סוכה, מב ע"ב). הרצון להאכיל ילד קטן באגוז היה מקור לספק הלכתי: "בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז, להוציא לבנה קטן בשבת?" (שבת, סה ע"ב). מפרש רש"י: "להוציא לבנה הקטן – לאוכלו". ייתכן ורש"י מדגיש שהספק נוגע דווקא להוצאה לצורך אכילת האגוז ולא לשימושים אחרים כמו למשל משחק.

מהאגוזים הפיקו שמן מאכל ולמאור: "אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשומים ובשמן אגוזים וכו'" (שבת, פ"ב מ"ב). ז. עמר שבדק את התאמת שמן האגוזים להדלקה מצא שנר חרס בקיבולת 30 סמ"ק ופתילת פשתן דלק במשך שלוש שעות ועשרים דקות בבעירה יפה ונקייה. העובדה שהאגוזים צפים היטב אפשרה להשתמש בהם לצורך עיגון הפתילה בתוך כלי השמן: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין"(4) (שבת, כא ע"א). לאחר עצירת השמן נותרה גפת שבה השתמשו להזנת בהמות ולהסקה.
 

קליפת האגוז 

במשנה (כלים, פי"ז מט"ו) אנו לומדים שקליפת האגוז שימשה למשחק: "העושה כלי קבול מכל מקום טמא ... הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות למוד בהם את העפר או שהתקינום לכף מאזנים טמא שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". מפרש הרמב"ם: כיון שאמר העושה כלי קבול מכל מקום טמא, באר את זה בדוגמאות ... או העושה כלי קבול מקלפת רמון או אלון או אגוז, ודרך הנערים הקטנים לעשות כעין מאזנים שכפותיו מקלפי האגוז והאלון ודומיהן, וכל זמן שעשה הקטן כלי קבול הרי זה מקבל טומאה". המשנה בכלים משתמשת בפועל "חקקום" לתיאור אופן פתיחת האגוז כאשר יש עניין גם בקליפתו אך בדרך כלל פיצחו אותו מבלי לשמר את קליפתו. בגמרא בביצה (לד ע"א) אנו לומדים על אחת משיטות הפיצוח: "תנו רבנן: אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח, אבל מפצעין את האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע". בקליפות והאגוזים הקטנים והקשים השתמשו להסקה: "איגוזין ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב. אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן ביום טוב. איגוזין ושקדין עצמן אין מסיקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן" (תוספתא, ביצה, ליברמן, פ"ג הלכה י"א).

מהקליפה הירוקה הפיקו צבע, וצבעו בו בגדים ושיער: "... קליפי אגוזים קליפי רמונים אסטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן" (שבת, פ"ט מ"ה). הכוונה למעטה הירוק החיצוני של הפרי: "קליפי אגוזים - קליפה לחה שעל קליפי האגוז" (רש"י, שבת, עט ע"א). הצבע גם שימש כדיו לכתיבה. לעובדה שקליפות האגוז שימשו לצביעה יש משמעויות הלכתיות נוספות: "קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית וכו'" (שביעית, פ"ז מ"ג). מפרש הריבמ"ץ: "קליפי איגוזים והגלעינים. פירוש מן האגוז הקליפין, ומשאר פירות, כגון תמרים וזיתין, הגרעינין וכו'". הר"ש מרחיב יותר: "והגלעינין - לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים, והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית. דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה וכו'". במשנה בערלה (פ"א מ"ח) נאמר: "ענקוקלות והחרצנים והזגים והתמד שלהם, קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים אסורים בערלה ובאשרה ובנזיר ומותרין ברבעי והנובלות כלם אסורות". מפרש הרמב"ם: "... ונאסרו בערלה קלפי רמון והנץ שלו, לא מפני שהן פרי, אלא מפני שהן ראוין לצביעה, ואסור לצבוע בערלה. אמרו בספרא לא יאכל, אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע ושלא יהנה, תלמוד לומר וערלתם ערלתו ערלים לרבות את כולם".
 

השימוש בעצת האגוז

עצת האגוז נחשבת לחומר גלם יוקרתי. היא קשה וכבדה ומתאימה לעבודות עץ עדינות בגלל הברק שלה ועמידותה לאורך זמן. משתמשים בה לריצוף, לבניית כלי נגינה, רהיטים, ציפוי דלתות, כפתורים, ידיות, קתות רובים ועוד. על מעמדו ועמידותו של עץ האגוז אנו לומדים בספרות חז"ל. "וקלפי היתה שם ובה שני גורלות ... גורלות של כל דבר, פשיטא? לא צריכא לכדתניא לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב, יכול אף זה כן? תלמוד לומר גורל גורל ריבה. ריבה של זית, ריבה של אגוז, ריבה של אשכרוע" (יומא, לז ע"א). עמידתו של עץ האגוז גרמה לשימוש שנעשה בו להכנת מחק שבושימש להסרת העודף הבולט מכלי מדידה: "ת"ר: אין עושין המחק של דלעת מפני שהוא קל, ולא של מתכת מפני שהוא מכביד, אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשברוע" (בבא בתרא, פט ע"ב).

עצת האגוז שימשה לבעירה: "לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן. החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרין למערכה הן? כל העצים כשרין למערכה, חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן" (תמיד, כט ע"א). על פי פירוש רש"י לגמרא בכתובות (עז ע"ב) רסק קליפת עץ האגוז הייתה מרכיב בתרופה לבעלי "ראתן" (סוג של מוכי שחין): "... ומאי אסותיה? אמר אביי: פילא ולודנא, גירדא דאגוזא וגירדא דאשפא, וכליל מלכא ומתחלא דדיקלא סימקא, ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא וכו'"(5). מפרש רש"י: "גירדא דאגוזא - קליפי עץ האגוז". לעובדה שקליפות האגוז שימשו לצביעה יש משמעות הלכתית נוספת: "קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית וכו'" (שביעית, פ"ז מ"ג). מפרש הריבמ"ץ: "קליפי איגוזים והגלעינים. פירוש מן האגוז הקליפין, ומשאר פירות, כגון תמרים וזיתין, הגרעינין וכו'". הר"ש מרחיב יותר: "והגלעינין - לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים, והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית. דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה וכו'".
 

עלי האגוז

בעלים השתמשו להזנת פרות להרבות את חלבן, וכן השתמשו ברפואה נגד תולעי מעיים וכמרחיקי רקבון, בעלים ובקליפות הירוקות של הפרי העשירים בטנין, השתמשו גם לעיבודי עורות בבורסקאות. מדברי המשנה (פרה, פ"ו מ"ד) ניתן להסיק שעלי האגוז לא נאכלו: "נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוז כשרים. זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול ודבר שאינו מקבל טומאה כשר".
 


אגוז המלך - זרע          צילם:  Fir0002/Flagstaffotos

 

       
 אגוז המלך          צילמה:  תהילה רענן   התקלפות הקליפה הירוקה       צילם:  Böhringer Friedrich

 
 


(1) פירוש: נאמר: "וַיּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכל עוֹבְדֵי הַבַּעַל" (מלכים ב י, כב), ושאלו: מַאי [מה פירוש] "מֶלְתָּחָה"? אָמַר ר' אַבָּא בַּר יַעֲקב אָמַר ר' יוֹחָנָן: דָּבָר הַנִּמְלָל וְנִמְתָּח, סוג מסויים של בגד שהוא מתקפל עד למידה קטנה, ואחר כך נמתח למידה גדולה. כִּי אֲתָא [כאשר בא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוֹחָנָן: שִׁיגֵּר לוֹ אדם עשיר אחד שנקרא בּוֹנְיָים בֶּן נוּנְיָים מַתָּנָה לכבודו של רַבִּי, סִיבְנִי וְחוֹמְס סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא, שהם מיני פשתן מיוחדים. ומבארים מה טיבם של בדים אלה, ובמה היו מיוחדים כל כך: סִיבְנִי וְחוֹמְס שהיו מקופלים והיה גודלם כְּאַמְגּוּזָא וּפַלְגֵּיהּ דְּאַמְגוּזָא [כאגוז וכחצי אגוז]. סַלְסְלָה וּמַלְמָלָא כְּפִיסְתָּקָא וּפַלְגֵּי דְּפִיסְתָּקָא [כבוטן וחצי בוטן], שבדים אלה היו דקים כל כך שהיו יכולים להתקפל לשיעור קטן זה, וכשפשטו אותם היו ראויים לבגד שלם עבור רבי.
(2) פירוש: לְבַשּׁוּלֵי [לבשל] כלומר, לגרום שהפצעים ייפתחו כדי שיוכל אחר כך להוציא המוגלה מהם לַיְיתֵי פָּארֵי דְּרֵישׁ נָפְיָיא [יביא סובין הנמצאים בראש הנפה], כלומר, סובין גדולים שנשארים בחלק העליון של הנפה, וְטַלְפְּחֵי בְּעַפְרַיְיהוּ [ועדשים בעפרם], וְשׁוּבְלִילְתָּא [ותלתן] וְחוּמְרְתָא דִּכְשׁוּתָא [ופרח של הכישות], וְנִינְקוֹט כְּאַמְגוּזָא בְּפוּמֵיהּ [ויקח כמלוא אגוז בפיו].

(3)פירוש: ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] בור היינו אומרים משום דקא מיבעית [משום שהתינוק מפחד] ממה שאינו יכול לצאת, אבל ננעלה דלת בפני התינוק אפשר דיתיב בהאי גיסא ומשביש ליה באמגוזי [שישב בצד השני של הדלת וישעשע אותו את התינוק באגוזים] עד שתעבור השבת. על כן צריכא [נצרכה] להשמיע לנו זאת לומר שאין מתעכבים ועושים מיד מפני ספק פיקוח נפש.
(4) לענ"ד מסקנתו של יצחק הל-אור מסוגיה זו שחצאי הקליפה שימשו גם ככן למאור, שהיו שמים בהם שמן ופתילה אינה מתיישבת עם מהלך הסוגיה המנסה להוכיח ממעשה זה שניתן לכרוך פתילה כשרה להדלקה על גבי חומר פסול.
(5) פירוש: ושואלים: ומאי אסותיה [ומה רפואתו] של בעל ראתן? אמר אביי: לוקחים פילא, ולודנא, גירדא דאגוזא, וגירדא דאשפא, וכליל מלכא, ומתחלא דדיקלא סומקא [מיני עשבים, וקליפה מגוררת של אגוז, ומה שגוררים מן העור, וכליל מלכא, ואת המתחל של דקל אדום] ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא [ומבשל אותם זה עם זה, ומכניס אותו את האיש לבית של שיש, שהוא אטום לגמרי]. 
 
 

מקורות עיקריים:

י. הל-אור, אגוז המלך. תשס"ד.
ז. עמר וא. שוויקי, במה מדליקין, מכון ארץ חפץ, אלקנה תשס"ג, עמ' 85-86.      
י. פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 168-173). 


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר