"הא לן והא להו" / ינון קליין
ברכות מד ע"א
בסוגייתנו, חלוקים רב חסדא ורבי יוחנן, כיצד חותמים את ברכת מעין שלש. רב חסדא אומר: על הארץ ועל פירותיה. רבי יוחנן אומר: על הארץ ועל הפירות. רב עמרם, אומר שאין ביניהם מחלוקת, אלא "הא לן והא להו". והגמרא מקשה על זה: "מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אינהו אכלי ואנן מברכין"? פירוש, כיצד אנו בבבל מברכים "על פירותיה"? הרי אנו לא אוכלים מהם?
תוספות כותבים בכמה מקומות (לדוגמא שבת ט א ד"ה הא, קידושין כט ב ד"ה הא) שמשמעות הביטוי הא לן והא להו, הוא, שהרב, ראש הישיבה, אומר לתלמידיו שבאו ממקום אחר: הדין שאמרתי הוא לנו, בני המקום, אך לכם התלמידים בני מקום אחר, הדין אחר. כלומר, הרב מלמד את תלמידיו את הדין לפי מקומם ולא לפי מקומו.
תוספות (אצלנו ד"ה אינהו ובשבת שם) עצמם מרגישים בקושי העולה מסוגייתנו על פירושם. שהרי בסוגייתנו רב נחמן בר יצחק מקשה, איך אפשר לומר הא לן והא להו, וכי הם אוכלים ואנחנו מברכים? ומשמע שלמקשן (רב נחמן בר יצחק) לא יתכן שידברו אמוראי בבל בשביל בני ארץ ישראל. ואילו לפי תוספות לא קשה קושיית רב נחמן בר יצחק, כי אפשר שרב חסדא לימד את תלמידיו בני ארץ ישראל את הדין לפי מקומם.
התוספות מיישבים, שהגמרא ידעה שבאותה עת לא היו לרב חסדא תלמידים.
הרא"ש (בתוספותיו אצלנו) מתרץ: "שמא לענין ברכות דבר שנוהג תדיר היה צריך לומר כמנהג אותה הארץ שלא יטעו תלמידי אותה הארץ". אצל רב שיש לפניו תלמידים גם בני מקומו וגם ממקום אחר - בדבר שרגילים בו והוא מצוי, יש חשש שיטעו התלמידים בני המקום, ולכן על הרב ללמד לפי מקומו ולא לפי מקומם של חלק מהתלמידים.
החות יאיר (בספר הכללים שלו, מר קשישא, ערך הא לן והא להו) מתרץ אחרת: "דענין ברכת הפירות אדם צריך לידע איך יעשה לפי שעה ומזדמן בכל יום, ואיך יתכן שיורו איך יברכו אחר שובם לביתם. וההיא דשבת ודאי לא קשה, כי תלמידי בבל גם כשהיו בארץ ישראל היו חוגרים המיינם בחוזק, כי למה ישנו זה ואין בו שום איסור והיתר, לכן שפיר לימד רבם אותם לפי מנהגם". לדבריו, לא שייך לומר הא לן והא להו על דין שצריכים התלמידים לקיים תדיר, גם בזמן שהם אצל רבם, ואינו תלוי במנהג אלא במציאות במקום בו הם נמצאים.
