עשה דוחה לא תעשה

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

יבמות ב ע"א

הסוגיה הראשונה במסכת יבמות היא סוגיה ארוכה שעוסקת בנשים שפוטרות מן החליצה ומן הייבום (ב, ב: מכדי כולהו – י, ב: בצרת צרה).

במשנה כתוב: חמש עשרה נשים - פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם; ואלו הן: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בנה, ובת בתה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, אחותו מאמו, ואחות אמו, ואחות אשתו, ואשת אחיו מאמו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו - הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם.

החלק הראשון של הסוגיה (1-2. ב, א: מכדי כולהו – ג, ב: התועבות וגו') מפרש את הלשון "חמש עשרה נשים...", ונותן טעם לכך שהנשים הללו פוטרות את צרותיהן מן החליצה ומן הייבום. מרכז הסוגיה (3-4-5. טעמא דכתב – ט, א: תקנה קמ"ל) בדין עשה דוחה לא תעשה, ובשאלה מדוע צריך "עליה" בדין ייבום, ולא ניתן להסתפק בכך שיבוא עשה וידחה לא תעשה. והחלק השלישי של הסוגיה (6-7. א"ל לוי – י, ב: בצרת צרה) הוא על שיטת לוי במנין הנשים במשנה, ועל השלכות שיטתו.

החלק הראשון של הסוגיה מתייחס קודם כל לסדר הנשים במשנה, ולסיבה שלשון המשנה היא "פוטרות" ולא 'אוסרות', וכן לנשים שלא נזכרו ברשימת הנשים הללו – צרת סוטה, צרת איילונית, צרת ממאנת, צרת מחזיר גרושתו. בנוסף, מופיע המקור לדין המשנה: אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, שלא יכול לבוא עליה ועל כל העריות אפילו במקום מצוה.

במרכז הסוגיה דין עשה הדוחה לא תעשה, כפי שנלמד מהסמיכות: לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, ועשה דוחה גם לא תעשה שיש בו כרת, כמו שלומדים ממילה, פסח, ותמיד. וצריך את המילה "עליה" מפני שהיינו חושבים ללמוד מכבוד אב ואם, מבנין בית המקדש, ומהבערה שדוחים את השבת במקרים מסויימים.

בחלק השלישי של הסוגיה עוסקת הגמרא בשאלה מדוע צריך את המילה "עליה" באשת אח, ומדוע לא לומדים את שאר העריות להיתר מאשת אח. ומובאת בו גם כן שיטת לוי ששונים גם כן מקרה שהיה באיסור.

אם כן, מרכז הסוגיה הוא על כך שבאופן כללי עשה דוחה את לא תעשה, אפילו אם יש בו כרת, אך המקרה של ייבום הוא מקרה מיוחד, שאין מצוות ייבום דוחה את האיסור מצד הכללים, אלא בגלל עצם המצוה.