מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
משלוח מנות לדיין - שוחד?
'לא תכירו פנים במשפט' (דברים א, יז). אין להעדיף את המכר האהוב, ולא להתנכר לשונא. בגמ' מסופר על אדם שבא לדין בפני רב, והזכיר לו את הטובה שעשה עימו כשארחו. רב מנע עצמו מלדון את אותו אדם. מעיר שם התוס' (ד"ה פסילנא): "מרחיק היה עצמו. אבל מן הדין לא מיפסיל".
בטור (חושן משפט סי' ט) כותב בשם גאון, שעל דיין לפסול עצמו אם הוא חושש שיש כאן כונת שוחד. בכסף הקדשים (שולחן ערוך חושן משפט סי' ט, ב) מסביר שמדובר במקרה שיש בין הדיין למי מהצדדים קשרי ידידות או היכרות מוקדמת, ואותו בעל דין היה רגיל לשלוח מתנות לדיין, אלא שאח"כ הדיין נדרש לדון בדין בין השולח – התובע, לבעל דינו. על הדיין לבדוק את עצמו היטב אם כתוצאה מקבלת המתן בעבר מאחד הצדדים כשלא היה ידוע כלל שיש לו דין שצפוי להיות נידון אצלו, האם שיקול דעתו האובייקטיבי ייפגם. אם כן, מידת חסידות שהוא יפרוש מהדיון, אך מעיקר הדין אין עילה לפסול את הדיין.
הרב יואל סירקיס (בית חדש חושן משפט סי' ט) כותב עוד: "ודאי נראה אם הדיין יודע שראובן יבוא לדין עם שמעון לפניו, אע"ג דשלח ליה מנחה לפני שהזמינו לדין, מכל מקום כיוון דהדיין מרגיש דלא שלח ליה מנחה אלא לפי שיבוא לפניו לדין, בין שהתובע שלח בין שהנתבע שלח, אפילו מקמי ימים טובא, פסול לדינא". אין צורך שתהיה אמירה או התניה מפורשת שהמתן ניתן כדי להטות את הדין. הדבר תלוי בתחושותיו של הדיין.
החיד"א (ברכי יוסף שם ס"ק יב, בשם שו"ת ריח השדה סי' יט), כותב שאדם הנותן בימי הפורים או בעת שמחה כסף לדיין, אסור לדיינים המקבלים לדונו, גם במסגרת זבל"א. הרב שמואל אבוהב (שו"ת דבר שמואל סי' קצא) כותב שאין לראות במשלוח מנות לדיין בפורים שוחד, אם כך נוהג בכל שנה. אך אם יש לדיין הערכה שיש לשולח כוונות אחרות, על הדיין להסיר עצמו מלדון.
