|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש - זאב מצוי
"הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשה, רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה, רבי עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלשה" (סנהדרין, ב ע"א).
לריכוז המאמרים שנכתבו על הזאב המצוי הקש/י כאן.
בגמרא מובאת מחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן האם ניתן להרוג את בעלי החיים שהוזכרו במשנה גם כאשר לא המיתו. מחלוקת זאת נוגעת לשאלה האם אפשר להחזיק בבעלי חיים אלו ולאלפם. על פי רש"י נראה שהמחלוקת היא האם מותר לגדל את בעלי חיים אלו. לרבי יוחנן אסור לגדל את בעלי חיים אלו ולכן הם כהפקר. בפועל, לפחות באומות העולם, נהגו לגדל ולאלף את טורפים אלו כפי שאנו לומדים מעדויות היסטוריות וארכאולוגיות שונות. גם את הזאב גידלו וההוכחה הטובה ביותר לכך היא תהליך הביות שנבע כתוצאה מכך והביא בסופו של דבר לפיתוח זני הכלבים. האם אכן הזאב עלול לתקוף בני אדם? מסוגייתנו ומתוך כך שדינו כ"מועד" משמע שהוא רגיל לטרוף. הגמרא במסכת תענית (יט ע"א) מספרת על טריפה של תינוקות בעבר הירדן: "גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן". בהמשך הפרק (כב ע"ב) הסיפור מוצג עם משמעות הלכתית נוספת: "ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים כו' אמר עולא משום רבי שמעון בן יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות והקיאום דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים, וטיהרו את הבשר וטמאו את העצמות". המסקנה ההלכתית של חכמים מובאת כטיעון בסוגיה (מנחות, סט ע"א) העוסקת במעמד מזון צמחי שעבר במעי פיל: "בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו? למאי? אילימא למבטל טומאתה, תנינא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה! לא צריכא, דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית, מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה ... או דלמא לא הוי עיכול? תפשוט ליה מהא, דאמר עולא משום רבי שמעון בר יהוצדק: מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר! שאני בשר, דרכיך. ולפשוט מסיפא: וטמאו את העצמות! שאני עצמות, דאקושי טפי"(1). סיפורו של רבי שמעון בר יהוצדק והדיון ההלכתי מסביבו מעידים על היתכנות טריפה על ידי זאבים אך לבסוף מביאה הגמרא את דעתו של רבי יוסי: "רבי יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו". רבי יוסי סבר שלא תתכן טריפה של בני אדם על ידי זאבים. גם בספרות המדעית מדווח שזאבים החיים בטבע אינם תוקפים בני אדם אלא בורחים מפניהם. אפילו בארצות הצפון (אירופה וצפון אמריקה) שם הזאבים גדולים בהרבה מזאבי הארץ לא ידוע על אף מקרה טריפה ובוודאי שכאן לא תתכן טריפה. גם אם נניח שקיים מקרה נדיר כזה לא ניתן לייחס לזאבים דין "מועד". תוקפנות של זאבים כלפי אדם קיימת בנסיבות מיוחדות. רוב מקרי התקיפה הידועים הם של זאבים חולי כלבת או במקרי רעב קיצוני. תקיפה עלולה להתרחש על ידי זאבים המגנים על גוריהם. זאבים המורגלים לבני אדם (כתוצאה מהאכלה או קרבה ממושכת ליישובים) מזהים אותם כבני מינם ועם התבגרותם הם עלולים להיאבק איתם על שליטה בחבורה. זאב כזה שאינו פוחד מבני אדם עלול להיות מסוכן ברמה שמוצדק להתייחס אליו כ"מועד". קושי רב עולה מדברי רבי אלעזר האומר שבזמן שהם בני תרבות, כלומר מאולפים, הם אינם מועדים. לפי דברינו דווקא הזאבים שאומצו על ידי האדם הם המסוכנים ואילו אלו החיים בחופש אינם מסוכנים. ייתכן להסביר שדברי רבי אלעזר לגבי "בני תרבות" מתייחסים רק לבעלי החיים האחרים בקבוצה כלומר רק לארי, דוב, נמר וברדלס.
(1) בעי [שאל] רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרים) והקיאה (פלט אותה) דרך בית הרעי (פי הטבעת), מהו דינה של כפיפה זו? ואף בבעיה זו מבררים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] שמדובר בכפיפה שהיתה טמאה, והשאלה היא למבטל [לענין שתיבטל] טומאתה על ידי הבליעה שבלעה הפיל אין מקום לשאלה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסים) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבלת טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה הריהי עדיין טמאה! ומסבירים: לא צריכא [לא נצרכה] השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם. ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו [ועשו את אותם] עלים לכפיפה מצרית. ואלו צדדי השאלה: מי [האם] הבליעה שבלע הפיל את העלים הוה [הינה] נחשבת כעיכול של העלים, והריהם נחשבים כגללים, ומעתה הכפיפה שנעשתה מהם הוה ליה [הרי היא] ככלי שנעשה מגללים וככלי הנעשה מאדמה, וכלים אלה אין מקבלין טומאה. ... או דלמא [שמא] יש לומר כי הבליעה שבלע הפיל את עלי הדקל, לא הוי [לא נחשבת] עיכול, שהרי חזר ופלטם כשהם שלמים וראויים למלאכתם, ותהא הכפיפה שנעשתה מהם מקבלת טומאה, כשאר כלי עץ. ומציעים: תפשוט ליה מהא [תפתור לו, לרמי בר חמא את בעייתו מהלכה זו], שאמר עולא משום [בשם] ר' שמעון בר יהוצדק: מעשה היה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, ולאחר מכן חזרו ופלטו אותם כשהם מתים דרך בית הרעי. ובא מעשה זה כשאלה הלכתית לפני חכמים מה דינם של התינוקות הללו לענין טומאת המת, האם נטמאו העוסקים בהם כעוסקים בשאר מתים. וטהרו חכמים את הבשר של התינוקות מלטמא בטומאת מת, שאין זה עוד כבשר אדם אלא כגללי הזאבים, שכן נחשבת בליעתם של התינוקות כעיכולם. ומכאן ראיה לענין הכפיפה, שנחשבת בליעת עלי הדקל כעיכולם! ודוחים: אין להביא ראיה משם, שכן שאני [שונה] הוא דינו של הבשר שנחשב כמעוכל, משום דרכיך [שרך] הוא. מה שאין כן עלי הדקל (שהם קשים מבשר) שנבלעו, יש מקום לומר שאין הם נחשבים בכך כמעוכלים. ומציעים עוד: ולפשוט מסיפא [ושיפתור את הבעיה ממה ששנינו בסוף] דבריו של ר' שמעון בר יהוצדק: וטמאו חכמים את העצמות, שהריהם בכלל טומאת מת. הרי מכאן ראיה שאין הבליעה נחשבת כעיכול, והעצמות אינן נחשבות כגללי הזאבים, ומכאן ראיה לענין עלי הדקל שנבלעו שאף הם אינם נחשבים כמעוכלים! ודוחים: גם מכאן אין להוכיח, שכן שאני [שונה] הוא דין העצמות, דאקושי טפי [שהן קשות ביותר], ומשום כך אין הן נחשבות כמעוכלות, מה שאין כן עלי הדקל שהם רכים מן העצמות, יש מקום לומר שנחשבים הם כמעוכלים. ולא נפתרה גם בעיה זו. א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
