אנשים בעלי רגישות גבוהה / רפי זברגר

שבת קט ע''א

הקדמה

במשנה בדף ק''ח המשכנו לעסוק באיסורי הקשורים לשלושים ותשע אבות מלאכה, והפעם באיסור עשיית מלח. איסור זה דומה למעבד עורות. אמנם מעבד עורות אינו שייך לאוכלין, אך חכמים גזרו והחמירו גם באוכלין. נלמד את תחילתה של המשנה:
אין עושין הילמי בשבת, אבל עושה הוא את מי המלח, וטובל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל .
הילמי הינו גם מי מלח, אך נאסר בעשייה בשבת, לעומת מי מלח אשר הותר. תנא קמא סובר שאם מדובר במי מלח מועטין אין איסור, לעומת כמות גדולה של מי מלח, המוגדר כ''הילמי'' ואסור. לעומתו סובר רבי יוסי כי מי מלח הותרו כאשר שופכים לתוך המלח או המים מעט שמן, דבר שמקהה את כוחו ועוצמתו של המלח ומתיר לעשותו בשבת.
יש מחלוקת בגמרא האם רבי יוסי בא להקל ביחס לתנא קמא ולהתיר מי מלח מרובין אם נשפך לתוכן מעט שמן, או שמא הוא מחמיר ביחס לתנא קמא, ואוסר גם מי מלח מועטין, אלא אם כן נשפך לתוכן מעט שמן.
בהמשך דנה הגמרא בדיני רפואות. באופן עקרוני כל רפואה לחולה שאין בו סכנה אסורה ''משום שחיקת סממנין''. כלומר, חוששים שמא יטחן את הרכיבים של התרופה ולכן גזרו חכמים על שימוש בתרופות.   אך אם משתמשים בדבר (מאכל או כל דבר אחר) שאנשים משתמשים בו גם לאכילה או שימוש אחר, הרי שגם אם השימוש הספציפי הוא לרפואה – מותר.
 

הנושא

נלמד מספר הלכות ששנה מר עוקבא, בדף ק''ט:
1. ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין אין בהם משום רפואה.
''מגלה'' לנו מר עוקבא, כי למרות שאנשים משתמשים ב''עלין'' לריפוי עיניים (או ע''י אכילה, או שמים על העיניים), אין זה מועיל לרפואה ולכן מותר להשתמש בהם בשבת. 
2. ואמר מר עוקבא אמר שמואל: כל מיני כשות – שרו, לבר מטרוזא.
הלכה זו מיישמת את הכלל אשר הוזכר בהקדמה. מכיוון שאנשים אוכלים מיני כשות, אין איסור להשתמש בהם גם לרפואה, מכיוון שלא ניכר שימושם לרפואה. 
3. ואמר מר עוקבא: מי שנגפה ידו או רגלו - צומתה ביין, ואינו חושש.
אם אדם נפצע בידו או ברגלו, ושותת דם, מותר להכניס את היד או הרגל הפצועה לתוך יין, על מנת לכווץ את מקום הפציעה (להצמית בלשון הגמרא), ובכך לחסום את יציאת הדם. 
החידוש בהלכה זו: ''רפואה שאינה ניכרת'' אינה נאסרת. ומכיוון שהכנסת פצע ליין, אינה מוגדרת כתרופה – מותר. 
איבעיא להו: חלא מאי?
שואלת הגמרא, האם אותה הלכה נפסוק גם בשריית הפצע בחומץ, החזק יותר מן היין. 
אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי רב כהנא אמרי: חלא לא.
רב הלל ציטט את פסקו של רב כהנא האוסר להכניס פצע לחומץ בגלל חוזקו הגורם לרפואה שלמה ומלאה, ולכן ניכר שהוא לרפואה, ועקב כך נאסר. 
אמר רבא: והני בני מחוזא, וכיון דמפנקי - אפילו חמרא נמי מסי להו.
רבא מסייג את ההיתר של שריית פצע ביין, ופוסק כי ''אנשים רגישים'', אשר אינם עובדים בעבודת כפיים, ולכן עור בשרם עדין יותר, כמו אלו הגרים במחוזא – יש איסור גם לשרות פצע ביין, כיוון שאצלם פעולתו (הרפואית) ניכרת וחשובה.
רבינא איקלע לבי רב אשי, חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה, ויתיב קא צמית ליה בחלא. אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב הילל: חלא לא. אמר ליה: גב היד וגב הרגל שאני.
מסיפור זה של רבינא אשר נקלע לבית רב אשי וראה כי הוא שם את רגלו הפצועה בחומץ, נלמד הלכה נוספת
כי יש איברים בגוף האדם, כמו גב היד או גב הרגל, שפציעתם מהווה סכנה גדולה (זיהומים וכדו'), והם מגדירים את האדם כ''חולה שיש בו סכנה'' ולכן מותר לחלל עליהם את השבת.
איכא דאמרי: חזייה דקא צמית ליה בחמרא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רבא: הני בני מחוזא כיון דמפנקי - אפילו חמרא נמי מסי להו, ומר - נמי הא מפנק. אמר ליה: גב היד וגב הרגל שאני. דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד וגב הרגל - הרי הן כמכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת.
לשון אחרת של הסיפור, מלמדת אותנו, כי בפציעה בגב היד או גב הרגל, של אנשים רגישים (מפונקים בלשון הגמרא) מתיר להניח את מקום הפצע שלהם גם ביין (בלשון הגמרא: להצמית), למרות שהכנסת פצע ליין נאסר לאנשים כאלו (כדלעיל). 
 

מהו המסר

למדנו היום בין היתר כי יש הבדל בין הצמתת פצע ביין המותר בדרך כלל, לעומת הצמתה בחומץ ''החזק'' אסורה.
כמו כן, סייגנו ואמרנו כי ל''אנשים מפונקים'', אשר עורם רגיש מאוד, גם הצמתה ביין נאסרת, כיוון שאצלם, גם היין מרפא וסוגר את שטף הדם.
הנה אנו רואים, כי גם יין, אשר אינו חזק כל כך, משפיע על עור עדין ורגיש של אנשים ''מפונקים''. כמו בהשפעות פיזיות, כך גם נוכל לומר על השפעות פסיכולוגיות חברתיות. אנשים בעלי רגישות גבוהה, כמו למשל יתומים ואלמנות, חוזרת התורה מספר פעמים על איסור אונאתם. רגישותם גדולה, וכל דיבור פחות עדין כלפיהם, יכול לפגוע בהם ולצערם.
יין מצמת אנשים רגישים, וכן פגיעה קלה מצערת מאוד ''אנשים רגישים''. לכן יש להיזהר מאוד מלפגוע באנשים, ולא משנה גילם, מעמדם, ייחוסם וכדו', ולהיזהר שבעתיים באנשים בעלי סף רגישות גבוה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]