דחיפה וסיוע / רפי זברגר

שבת קכח ע''ב

הקדמה

בין סוגי התבן או התבואה המותרים לפינוי, למדנו במשנה בתחילת הפרק את ההלכות הבאות:
התורמוס היבש - מפני שהוא מאכל לעזים. 
מותר לפנות קטנית הנקראת תורמוס, למרות שאינה מאכל אדם, אך הותרה עקב היותה מאכל עיזים. 
חבילי קש, וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה - מטלטלין אותן, ואם לאו - אין מטלטלין אותן.
קש, עצים או זרדים (קנים רכים) מיועדים להסקה או לאכילת בהמה. אם ייחדן לבהמה – מותר לטלטלן, ואם לא – אסור לטלטלן, כיון שהם כנראה יועדו להסקה, פעולה האסורה בשבת, ולכן הפכה את הקש או הזרדים למוקצה. 
מתוך דינים אלו אנו לומדים כי מאכל בהמה אינו מוקצה בשבת. במאמר זה נלמד את המשנה הראשונה בעמוד ב', המלמדת על דברים נוספים אשר מותר לעשות עבור חיות או בהמות: 
 

הנושא

כופין את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו.
מותר להפוך סל כדי שהאפרוחים יעלו וירדו עליו, למרות שהאפרוחים הינם מוקצה בשבת. דין זה סותר לכאורה את דינו של רבי יצחק "אין כלי ניטל אלא רק לצורך דבר הניטל''. כיוון שמטרת הסל היא לאפרוחים שהם מוקצה, לרבי יצחק אסור לטלטל גם את הסל. הגמרא בכל אופן מעמידה את המשנה גם בשיטת רבי יצחק, במקרה ו''צריך למקומו'' של הסל, ואז מותר, גם לדעתו, לטלטל לצורך דבר שאינו ניטל.
תרנגולת שברחה - דוחין אותה עד שתכנס.
למרות שתרנגולת הינה מוקצה, כאמור לעיל, אם היה ''ברחה'' מן הלול, מותר לדחוף אותה מעט בידיו, על מנת שתחזור ותיכנס ללול. 
מדדין עגלין וסייחין.
את העגלים (ולד פרה) והסייחים (ולד חמור) מותר להחזיר אף ע''י אחיזה ממשית בצוואריהם ובצידיהם (''לדדות''). 
הגמרא מסבירה כי את התרנגולת מותר רק ''לדחות'' כיוון שאם יאחז בה בצווארה היא מגביהה את עצמה, ואז ייהפך לטלטול גמור, שהוא כמובן אסור, לעומת עגלין וסייחין שאינם מגביהים את עצמם, ולכן מותר לדדותם. 
אשה מדדה את בנה.
קטן אינו נאסר בטלטול מן התורה שהרי הוא ''חי הנושא את עצמו'' (גמרא), ולכן מותר גם לדדותו ברשות הרבים, וכמובן גם בחצר
אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת, אבל אם היה גורר – אסור.
רבי יהודה מפרש את ההלכה הקודמת ומסייגה: מותר לדדות קטן רק אם הוא ''מסייע'' ע''י שכל זמן נתון רגל אחת תמיד נשענת על הרצפה. אך אם הוא ''פסיבי'' ורגליו נגררות ע''י אמו – אסור לדדות אותו. 
 

מהו המסר

למדנו היום על שתי פעולות: דחיה (דחיפה בידיים) ודידוי (סיוע אף ע''י אחיזה בצוואר ובצדדים). פסקה המשנה כי תרנגולים מותר רק לדחות, ועגלים וסייחים, וכן תינוקות מותר גם לדדות (בהסתייגות של רבי יהודה).
נבחן את יישומם של פעולות אלו בחינוך ילדים. מטרת ההורים והמחנכים היא להקנות הרגלים ועצמאות לילד. לא להכניס לו כל דבר כמו כפית לפה, אלא רק ''לדחוף'' אותו, אפילו בידיים, אבל להשאיר לו את עיקר הביצוע. לתת לו כיוונים, כלים, סיוע התחלתי ביישום ובתפעול, אך לסגת בהמשך, ולהשאיר לו יד חופשית לעצב את הכיוונים האישיים שלו.
אם הילד קצת יותר גדול, או אז הוא "דומה לעגלים וסייחים, המסוגלים לעמוד על רגל אחת'', ניתן אף לאחוז בו באחוריו או בצוואריו, ולתת לו קריאת כיוון ''יותר רצינית'', שכן, זוהי התקופה בה מעוצבת אישיותו של הנער/ה.
בתקופה משמעותית זו, יש כל הזמן ''עליות וירידות'', כיוונים לצד אחד, ולאחר זמן מה ניסיון ללכת לכיוון שני, וכן הלאה על זה הדרך. ניתן ואף רצוי "לדדות" את הנער/ה, ללמדו מניסיון החיים של הוריו, מחנכיו ומדריכיו, אך כל הזמן לשים לב, שלפחות ''רגל אחת'' שלו מונחת על הקרקע (כדברי רבי יהודה), והוא מכיר ויודע לאן פניו מועדות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]