עצם החיים / רפי זברגר

שבת קנא ע"א-ע"ב

הקדמה

במשנה השנייה בדף למדנו כי אסור להזיז את המת, ואף אין להזיז את אחד מאיבריו. במשנה השלישית בדף אנו ממשיכים לעסוק בהלכות מת בשבת:
אין מעצמין את המת בשבת. 
נוהגים היו להעצים את עיניו של אדם לאחר מותו, אך בשבת נאסרה פעולה זו, כיוון שבכך מזיזים איבר מן המת, אשר כאמור נאסר בשבת.
ולא בחול עם יציאת נפש.
ממשיכה המשנה ומלמדת אותנו הלכות מת גם ביום חול: אין להעצים את עיניו של אדם בזמן יציאת הנפש. שכן, פעולה זו ''מזרזת'' את מותו. 
והמעצים עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים.
ממשיכה המשנה וקובעת נחרצות, כי אדם הנוהג כך ומעצים עיניו של אדם בעת יציאת נפשו, הוא ''שופך את דמו'' בכך שהוא מקרב את מותו. יש אומרים שאף חייב מיתה על כך (אם עשה במזיד ובהתראה), ויש חולקים. 
 

הנושא

תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה, והולכת אדם, מניח אצבעו עליה - מיד כבתה.
הגמרא מנסה ''לקרב'' את ההלכה של המשנה, כי העצמת עיניו של אדם מקרבת את מותו, ולכן הוא מוגדר כ''שופך דמים'', על ידי ''משל הנר'' – נר שהולך לכבות, ואדם מניח אצבע על הפתילה, הרי שהוא גורם לכיבוי מיידי. כך גם העצמת עיני אדם בשעת יציאת נשמתו, גורמת למיתתו המיידית.
כיוון שעסקנו בדיני אדם שהולך למות, ובמשמעות של זירוז מיתתו אפילו במספר דקות, מוכיחה הגמרא עד כמה ההבדל גדול בין כוחו של אדם חי, לעומת ''חוסר כוחו'' של אדם מת.
... תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת.
הברייתא משווה בין תינוק קטן בן יומו, הנמצא בסכנת נפשות, שמותר (ואף חייבים) לחלל את השבת כדי להצילו, לעומת אדם גדול וענק כמו דוד מלך ישראל, אשר בחיו סימל את העוצמה הגדולה של מלכות, תלמיד חכם ועוד, אך שנייה אחת לאחר מותו, כבר איבד את כל ערכו, ואסור לחלל עליו את השבת.
תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה.
דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו. כיון שמת אדם - בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן (תהילים פ''ח, ו'): בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ - כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות.
הגמרא מוכיחה איסור הזזת המת מפסוק בתהלים, ממנו לומדים כי אדם מת מוגדר כ''חופשי מן המצוות''. לכן, לא רק שהוא עצמו אינו יכול יותר לקיים מצוות ולהוסיף לזכויותיו, גם אנשים אחרים סביבו אינם רשאים להזיז אותו (למרות שלמדנו כי מותר להתעסק איתו כמו לרחצו ולשמנו).
ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי - אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים.
אבל עוג מלך הבשן מת - צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים. שנאמר (בראשית ט', ב'): וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ, כל זמן שאדם חי - אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת - בטלה אימתו.
הבדל נוסף יש בין "כוחו אדם חי" לזה של מת. העכברים והחולדות "פוחדים'' מן האדם החי, אפילו שמדובר בתינוק ממש ממש קטן, ולכן אין אפילו צורך לשמור עליו מזוחלים אלו. לעומת זאת, אדם ענק שבענקים בחיו, כמו עוג מלך הבשן, לאחר מותו הוא נחשב כאין וכאפס ביחד לעכברים וחולדות. הם אינם ''פוחדים'' ממנו, לכן יש לשמור על גופתו מהזוחלים וכל הבהמות והחיות.
 

מהו המסר

אנו היום ב''ה חיים. משמעות אדירה ויכולת עצומה עומדים בפנינו. הכול יכול חס וחלילה להסתיים בן רגע, ואז – אין עשייה, אין מצוות, אין מעשים טובים ואין עלייה והשתפרות. הכול ייעצר בנקודה בה נהיה ברגע הפטירה.
שומה עלינו לחיות את החיים במובן החיובי והטוב. ליזום ולעשות כמה שיותר טוב. ''לתפוש'' ולקיים כמה שיותר מצוות. להתקדם וללמוד בהבנה ובמשמעות החיים. להשיג מטרות חינוכיות וערכיות כמה שיותר. נפנים את המשאב היקר ביותר שיש לנו והוא "עצם החיים'', נעלה ונמריא איתו אל על.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]