המסורת מול המסורה / יעקב מאיר

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בדף ד של מסכתנו החדשה מביאה הגמרא ברייתא של ר' יהודה בן דעץ – 'שאלו תלמידיו את ר' יהודה בן דעץ: אקרא אני שִבעים, יכול תהא יולדת נקבה טמאה שִבעים?'. שאלת התלמידים היא כיצד יש לקרוא את המילה 'שבעים' שבפסוק 'ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה' (ויקרא יב), המנוקד לפנינו כ'שבועיים'. שאלת התלמידים היא – האם אוכל לקרוא 'שִׁבְעִים' (70), ובעקבות קריאה זו לשנות את ההלכה?

שאלת התלמידים היא שאלה בסיסית ביותר. מכיוון שהכתב העברי במקרא הוא כתב חסר, ניתן להפיק מכל צירוף אותיות יותר ממערכת צלילים אחת. ישנן שתי אפשרויות לקרוא כל פסוק: 'אם למקרא' - עיקר הפירוש צריך להישען על הקריאה המקובלת, או 'אם למסורת' – עיקר הפירוש צריך להישען על סידור האותיות שבמילה, או אז ניתן לקרוא את אותיות הפסוק ככתבו ולא כקריאתו ועל ידי שינוי הניקוד תשתנה משמעותו.

הנחת העבודה של התלמידים היא ש'יש אם למסורת', ניתן לקרוא פסוק ביותר מדרך אחת ולכן אם נמחק את אחת האפשרויות נצטרך למצוא לכך נימוק למדני. לכן מביא ר' יהודה בן דעץ את הנימוק הבא – 'אמר להם: טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטיהר בזכר – בנקבה כפליים בו, אף כשטימא בזכר – בנקבה כפליים בו'. אם כן נקבה טמאה שבועיים בלבד ולא שבעים יום. 'לאחר שיצאו יצא וחיזר אחריהם, אמר להן: בני, אי אתם זקוקים לכך. שבועיים קרינן ביה ויש אם למקרא'. ר' יהודה חוזר בו מההסבר הלמדני וקובע עיקרון – יש אם למקרא.

שאלת העומק ששואלים התלמידים היא היכן טמונה הקדושה שבתורה – אם המילים הנהגות הן הקדושות אז יש רק דרך אחת לקראן, אך אם אותיות הפסוק הן הקדושות עלינו למצות מהן את מרב צורות הקריאה האפשריות. בתשובתו הראשונה מודה ר' יהודה שהקדושה טמונה באותיות ולא בדרך הגייתן ולכן הוא נזקק לתירוץ הלמדני מדוע יש לקרוא דווקא 'שבועיים' ולא 'שבעים'.

אך אז מבין ר' יהודה שהסברו הלמדני המאשר את הנחת העבודה של התלמידים שיש אם למסורת מאפשר מגוון רחב מאוד, רחב מדי, של קריאות. לכן חוזר ר' יהודה אחר תלמידיו ומורה להם את הכלל 'יש אם למקרא'. הוא מצמצם את תחום הקדושה מאותיות התורה המסורות מסיני ונקראות בכל דרך אל הקריאה המקובלת. מעתה רק מילות התורה במשמען המקובל תהיינה קדושות, ואין לדרוש 'אם למסורת' ולנקד את התורה כאוות נפשנו.