הסוד לניצחון ישראל / חנן חריף

סנהדרין יב ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

פורים, שנחוג לזכר סיפור הצלתם של יהודי האימפריה הפרסית ממזימת ההשמדה של המן האגגי-עמלקי, הינו חוליה בולטת במאבק המטפיזי והמטא-היסטורי שבין יעקב אבינו לעשו, סבו של עמלק. מאבק זה, ששורשיו בספר בראשית, וסופו, על פי המסורת היהודית המקובלת, בביאת המשיח ובגאולה העתידה, מלווה את תפיסת ההיסטוריה היהודית זה אלפי שנים, ויש לו ביטויים רבים בתרבות היהודית. אחד מהם מופיע בדפי השבוע, והוא קשור לעיבור השנה.

העיבור, הוספת חודש אדר שני ללוח השנה, מקורו בצורך להתאים את השנה הירחית (שעליה מבוסס הלוח העברי), בת 354 הימים, לשנה השמשית, שאורכה 365 ימים - וזאת על מנת שחג הפסח יחול תמיד "בחודש האביב", ולא בעונות אקראיות (כפי שקורה לדוגמה לחודש הרמאדן המוסלמי, שאיננו 'מחויב' לעונה מסוימת). ואולם, ל'סוד עיבור' זה נוספו משמעויות רעיוניות-מדרשיות שקישרו אותו למאבק הנצחי שבו פתחנו – המאבק בין יעקב לעשו.

במסגרת הסוגיה הדנה בעיבור השנה מופיע סיפור על הודעה סודית ומוצפנת שנשלחה לרבא, השוכן בבבל, מארץ ישראל:

זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז, בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ועמוסי ירכי נחשון ביקשו לקבוע נציב אחד, ולא הניחן אדומי הלז, אבל בעלי אסופות נאספו, וקבעו לו נציב אחד בחודש שמת בו אהרון הכהן.

המכתב המוצפן נשלח מהסנהדרין בטבריה, שהייתה בתקופה זו בשליטה רומית-ביזנטית וסבלה מהשלטון העוין (הסנהדרין אף 'נסגרה' על ידו באמצע המאה הרביעית לספירה), לבבל, שנשלטה על ידי הססאנים, אויבי הרומאים. תוכן המכתב, שהוצפן מחשש השלטון, הוא זה, בקירוב: שני תלמידי חכמים ("זוג") יצאו בשליחות הסנהדרין בטבריה ("רקת") ונתפסו על ידי חיילי הלגיון הרומי (שסמלו הנשר הרומאי), אך ניצלו בזכות רחמי שמיים. נשיא הסנהדרין שבגליל (צאצאו של נחשון, נשיא שבט יהודה הראשון) ביקש להוסיף חודש ("נציב") לשנה, השלטון הרומי ("אדומי הלז") אסר עליהם, אך בכל זאת נאספו החכמים ועיברו את השנה (הבאה) בחודש אב.

המהרש"א (ר' שמואל הלוי אידלש, 1632-1555), הרחיב בפירוש 'סוד העיבור', ובו הוא מציין כי תוספת החודש מקבילה לתוספת שבט – משנים עשר שבטים לשלושה עשר. הדבר רומז כמובן לפיצול שבטו של יוסף לשני שבטים ("שכם אחד על אחיך"), אשר מסמל את הבכורה שיש לישראל על פני ישמעאל (בעל י"ב הנשיאים בלבד) ועשו (ממנו קנה יעקב את הבכורה). לכן, קובע המהרש"א, עשו ייפול, בסופו של דבר, רק בידי זרעו של יוסף.

ימיו של המהרש"א היו תקופת זוהר ל'ישמעאל' – תקופת שיא בניצחונותיה וכיבושיה של האימפריה העות'מאנית על חשבון "אדום" – לאחר כיבוש האימפריה הביזנטית וניצחונות על ממלכות נוצריות אחרות. ובכל זאת קובע המהרש"א כי "אף שישמעאל שיש לו י"ב נשיאים לאומותם לפעמים מנצחים את עשו, אבל לא יעשו לו כלה עד לעתיד, שיגדל זרעו של יוסף ומשיחו, שעל ידו ינצחו את עשו...".

ההתגברות על גזירות השלטון הרומאי – המייצג את אדום, הוא עשו – שילבה תעוזה, רחמי שמיים והעברת ידיעות באופן מוצפן. אך עיבור השנה, שעליו נסב המאבק, מסמל גם את הניצחון העתידי, הסופי, של ישראל על עשו. ויהי רצון שיהא זה ניצחון שלא בחיל ובכוח, כי אם "ברוחי, אמר ה'".