שורש הדברים / רפי זברגר

עירובין ו ע"ב - ז ע''א

הקדמה

למדנו בברייתא על מחלוקת תנאים בדין מבוי מפולש (למסקנת הגמרא כי מדובר בברייתא במבוי מפולש):
כיצד מערבין מבואות המפולשין לרשות הרבים [דרך רשות הרבים]? עושה צורת הפתח מכאן, ולחי וקורה מכאן. חנניה אומר: בית שמאי אומרים - עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל, בית הלל אומרים - עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן.
לפי תנא קמא עושים צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ולפי בית הלל (בשיטת חנניה) עושים דלת מכאן ולחי או קורה מכאן. בהמשך למדנו מחלוקת אמוראים לגבי פסק ההלכה:
איתמר: רב אמר - הילכתא כתנא קמא, ושמואל אמר - הלכה כחנניה.
למדנו גם על מחלוקת רב ושמואל בנושא מבוי עקום (בצורת האות ר', כאשר שני פתחי המבוי פתוחים לרשות הרבים):
איתמר, מבוי עקום: רב אמר - תורתו כמפולש, ושמואל אמר - תורתו כסתום.
לרב מחשיבים את המבוי למפולש, ולכן (לפי רש''י) יש לעשות בזווית הפנימית (עקמומית) צורת הפתח, ולחי או קורה בשני הפתחים הפתוחים לרשות הרבים.
הגמרא מספרת כיצד נהגו בנהרדעא במבוי עקום בצורת האת ח', כאשר יש שתי זוויות (עקמומיות) בתוך המבוי:
ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא, רמי עליה חומריה דרב, וחומריה דשמואל - ואצרכוהו דלתות.
פסקו בנהרדעא גם כחומות רב וגם כחומרת שמואל והצריכו לשים דלתות על שתי העקמומיות של המבוי, ולחי או קורה לשני הפתחים של המבוי. והגמרא מסבירה את שתי החומרות:
חומריה דרב, דאמר - תורתו כמפולש. והאמר רב: הלכה כתנא קמא? כשמואל - דאמר הלכה כחנניה.
מצד אחד החמירו כרב אשר פסק כי מבוי עקום דינו כמפולש. אך מצד שני פסקו כשמואל הסובר כי הלכה כחנניה המצריך דלת בצד אחד של מבוי (לפי בית הלל)
והאמר שמואל - תורתו כסתום? כרב דאמר - תורתו כמפולש.
אבל אם פסקו כשמואל, הרי הוא סובר כי מבוי עקום דינו כסתום (ולא דורש צורת הפתח), חוזרים ואומרים כי בנקודה זו פוסקים כרב, הסובר כי מבוי עקום דינו כמפולש.
ומי עבדינן כתרי חומרי? והא תניא: לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר (קהלת ב', י''ד): הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. אלא: אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון.
מקשה הגמרא כיצד ניתן לפסוק כמו שתי חומרות והרי למדנו בברייתא כי אין לפסוק כמו שני תנאים המחמירים.
 

הנושא

לאחר דיון בגמרא להבנת הברייתא עצמה, אשר מצד אחד קובעת כי יש לפסוק כבית הלל, ומצד שני מאפשרת בחירה בין בית שמאי לבית הלל (לא נתמקד בדיון זה), חוזרת הגמרא לעצם השאלה: כיצד פסקו בנהרדעא גם כחומרת רב וגם כחומרת שמואל, והרי כאמור למדנו בברייתא כי אין לנהוג כחומרות של שני תנאים (ומי שנוהג כך אינו אלא ''כסיל'').
ישנם שני תירוצים לשאלה זו, האחת של רב נחמן בר יצחק שלא נעמוד עליו במאמר זה, והשני של רבי שיזבי:
אמר רב שיזבי: כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי, כגון שדרה וגולגולת. דתנן: השדרה והגולגולת שחסרו. וכמה חסרון בשדרה? בית שמאי אומרים - שתי חוליות, ובית הלל אומרים - חוליא אחת. ובגולגולת: בית שמאי אומרים - כמלא מקדח, ובית הלל אומרים - בכדי שינטל מן החי וימות. ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן לענין טריפה. אבל היכא דלא סתרי אהדדי – עבדינן.
רב שיזבי אומר כי הכלל שאין הולכים לפי שני תנאים לחומרה אינו נכון בכל המקרים. אם במקרה שהסברה של תנא המחמיר במקרה אחד, מובילה לקולא במקרה אחר – אז באמת אין ללכת לאור חומרות של שני תנאים בשני המקרים.
אבל אם ''אין סתירה'' בין המקרים - ניתן להחמיר כשני תנאים.
דוגמא לסתירה כזאת, מביא רב שיזבי מחלוקות של בית שמאי ובית הלל לעניין טומאת אוהל, אשר מטמאה רק אם "המת שלם". לגבי הגדרת חיסרון המת ישנה מחלוקת: בית שמאי סוברים – רק אם חסרו למת שתי חוליות אינו מטמא באוהל, ואילו בית הלל ''מסתפקים'' בחיסרון חוליה אחת, וכבר אז – אין מטמא טומאת אוהל. מחלוקת מקבילה ישנה לגבי דין טריפה, מתי מחילים דין טריפה על בהמה: בית שמאי סוברים לשיטתם, כי רק אם נחסרו שתי חוליות – הבהמה הופכת להיות טריפה, וגם בית הלל סוברים לשיטתם, כי כבר בחסרון חוליה אחת – הבהמה נטרפת ואסורה.
במחלוקת אלו, אם אדם פוסק כבית שמאי בדין טומאה (חסרון חוליה אחת עדיין מטמא טומאת אוהל), וכבית הלל בדיני טריפה (חסרון חוליה אחת הופכת את הבהמה לטריפה), הרי הוא כסיל שתופש את שני החומרות הסותרות זו את זו.
והיכא דסתרי אהדדי לא עבדינן? מתיב רב משרשיא: מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד בשבט, ונהג בו שני עישורין, אחד כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל.
מקשה הגמרא על תשובת רב שזבי הטוען כי אין להחמיר כמו שני דעות חלוקות במקום שיש סתירה ביניהם (כפי שראינו בדיני טהרה וטריפה לעיל). להבנת השאלה נקדים מספר הקדמות:
1. שנות השמיטה מתחלקות בסוגי המעשרות המופרשות. נתמקד רק בשנים: מעשר שני ומעשר עני. מעשר שני ניתן בשנים אבד''ה (ראשונה, שנייה, רביעית וחמישית) ומעשר עני ניתן בשנת ג''ו (שלישית ושישית).
2. ישנה מחלוקת בית הלל ובית שמאי מהו ''הזמן הקובע'' לגבי שנת המעשר. בית שמאי פוסקים כי א' בשבט, ובית הלל פוסקים כי ט''ו בשבט הוא היום בו מוחלפת ''שנת המעשרות''.
3. לכל סוג גידול יש "פעולה קובעת'' לגבי ''שנת המעשרות''. באתרוג הולכים אחר פעולת לקיטה. כלומר, אם לקטו אתרוג לפני "הזמן הקובע'' (תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל) הרי שנותנים מעשרות של שנה קודמת, ואם לקטו לאחר ''הזמן הקובע'' הרי שנותנים מעשרות של שנה הבאה.
רבי עקיבא ליקט אתרוג (זהו כאמור הפעולה הקובעת באתרוג) בא' בשבט. לפי בית הלל היה צריך להפריש מעשרות של שנה שעברה, ולפי בית שמאי – להפריש מעשר של שנה הבאה. רבי עקיבא החמיר וההפריש את שתי המעשרות.
וזוהי כמובן סתירה בין שתי הדעות, ולמרות זאת החמיר רבי עקיבא לפי שני הדעות, בניגוד לכאורה להסבר רב שיזבי.
רבי עקיבא גמריה, איסתפיק ליה ולא ידע, אי בית הלל בחד בשבט אמור, אי בחמיסר בשבט אמור, ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא:
תשובת הגמרא: רבי עקיבא פסק כבית הלל. אך הוא הסתפק מהי דעתו של בית הלל. האם הזמן הקובע הוא א' בשבט או ט''ו בשבט. ולכן אין זה סתירה לדברי רב שזבי.
 

מהו המסר

תשובת הגמרא על הקושיא על רב שיזבי מלמדת אותנו, כמו במקרים רבים אחרים בש''ס, כי הגדרת הנושא היא כל כך חשובה, ויש להתאמץ מאוד לבצעה. על פניו נראה באמת כי רבי עקיבא נקט כחומרות בית שמאי ובית הלל, ואז קשה לרב שיזבי, אך כאמור, לאחר בחינה של שיטת רבי עקיבא מגיעים למסקנה כי שורש הספק שלו היה אחר לגמרי, ולכן הקושיא נופלת.
נלמד מכאן, לבחון בכל מקרה, את שורשם של המניעים, הסיבות והכללים, ובכך נשאף להגיע למסקנות נכונות.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]