ניצול זמן / רפי זברגר

עירובין נא ע''א

הקדמה

למדנו כי תחום שבת נעשה על ידי הנחת פת במקום בו מעוניין לשבות בערב שבת בין השמשות, ומשם ואילך יש לו אלפיים אמה לכל רוח. הרחבנו ואמרנו כי גם שליח יכול להניח את הפת, והאדם לא חייב בעצמו להגיע למקום השביתה. כמו כן למדנו כי גם אם האדם עצמו נמצא במקום העירוב, אף שלא הניח פת, גם זו דרך המעידה על שביתה במקום (יש חולקין). במשנה בדף מ''ט: למדנו עוד ''קולא'' בנושא הנחת העירוב. 
אמר שביתתי בעיקרו - מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה. נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה.
דין זה מלמד אותנו כי אף אם האדם נמצא בקרבת מקום, למקום בו הוא מבקש להניח את עירוב תחומין שלו, יכול לומר בפה כי הוא קובע את שביתתו בעיקרו (גזע) של אילן מסוים, ולמרות שלא היה במקום זה בבין השמשות, הרי אמירתו זו תופשת, והעירוב חל. עירוב זה מקנה לו אפשרות ללכת עד למקום שביתתו אלפיים אמה, וממקום שביתתו עוד אלפיים אמה, כאילו שהיה בפועל במקום השביתה בזמן בין השמשות. 
 

הנושא

רבא מסייג את הדין של המשנה:
אמר רבא: והוא דכי רהיט לעיקרו מטי.
רבא פוסק כי כוונת המשנה רק במקרה ויש אפשרות להגיע לפני בין השמשות למקום השביתה בריצה. כלומר, כשקובע את שביתתו בעיקר האילן, יש לו עוד זמן מה לרוץ לאותו מקום, ולהגיע לפני כניסת השבת. רק במקרה כזה הוא יכול לקנות את השביתה באמירתו. אך אם קבע שביתה בזמן שאינו יכול להגיע אפילו בריצה, אינו קונה שביתה. 
יש לציין שאפילו לפי הסתייגות זו של רבא, אם בפועל לא הגיע למקום השביתה לפני שבת, והוא הלך לאיטו, או אפילו נשאר במקומו, גם קונה את השביתה, אם כאמור יכול להגיע לשם בריצה. 
לגבי הדין הנזכר בהקדמה, כי צריך שיאמר את לשון קניית השביתה בקרבה למקום השביתה, יש מחלוקת ראשונים, האם חייב להיות במרחק הקטן מאלפיים אמה, ויכול לרוץ למקום השביתה עד כניסת שבת (לפי רבא), או שמא אף אם נמצא במרחק הגדול מאלפיים אמה, אך אם יכול להגיע למקום השביתה בריצה לפני השבת, גם קונה את שביתתו. 
אמר ליה אביי: והא חשכה לו קתני?
מקשה אביי על הסתייגותו של רבא, והרי במשנה כתוב כי מותר לאמר ולקבוע שביתה כאמור לעיל, במקרה וחשכה לו הדרך. משמע לכאורה, כי כבר עכשיו נכנסת שבת, ואמירתו בקניית השביתה בעיקרו של אילן תופסת, למרות שלא יכול להגיע בריצה למקום השביתה,. ומדוע אם כן, מחייב רבא שהאדם יוכל להגיע למקום שביתתו בריצה?
חשכה לביתו, אבל לעיקרו של אילן - מצי אזיל.
עונה לו רבא, כי כוונת לשון המשנה ''חשכה לו'' שלא יכול להגיע לביתו (הנמצא בעיר המרוחקת ארבעת אלפים אמה ממקומו) עד כניסת השבת, אך המשנה מחייבת שיוכל להגיע למקום השביתה לפני השבת לפחות בריצה.
איכא דאמר, אמר רבא: חשכה לו כי מסגי קלי קלי, אבל רהיט - מטי.
לפי לשון אחרת בדברי רבא, כבר בדבריו הראשונים הוא התייחס ללשון המשנה ''חשכה לו'' ואמר כי כוונתה המשנה במילים אלו, שלא יוכל להגיע לעיקרו של אילן, מקום בו מבקש לשבות, בהליכה איטית. אך אם ירוץ לשם, ''לא חשכה לו הדרך'' ויוכל להגיע בטרם שקיעה למקום. ההבדל בין הלשונות הוא רק באופן אמירת דבריו של רבא, אך המשמעות זהה בשתיהן. 
 

מהו המסר

למדנו בדברי רבא "משמעות של זמן". האדם נמצא דקות ספורות לפני כניסת שבת, הוא מבקש להגיע לעירו (הנמצא כאמור במרחק ארבעת אלפים אמה), ולכן קובע שביתה במרחק של אלפיים אמה ממקומו (בעיקר האילן). האפשרות כי ניתן להגיע לעיקר האילן בריצה (לא מוגדר בדברי רבא איזה קצב ריצה, יש להניח כי מדובר ב''קצב בינוני''), כבר נותנת תוקף לעירוב תחומין (אפילו אם בפועל לא הגיע למקום לפני שבת).
דין זה מלמד אותנו, כמה יש לכלכל את צעדינו בנושא ניצול זמן. יש לבצע כל דבר בזריזות (לפעמים, אף בריצה) וביעילות, אך לא בלחץ. נשתדל להספיק ולעשות בזמן שלנו כמה שיותר דברים טובים, מועילים ומשמעותיים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]