סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אימיה קא אכלה תמרי - תמר מצוי

 

"ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה, אמר להו רבא: נישיילה לאימיה, אי צריכא נחים ליה נכרי אגב אימיה. אמר ליה רב משרשיא לרבא: אימיה קא אכלה תמרי! אמר ליה: אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה" (עירובין, סח ע"א). 

פירוש: מסופר: ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה [תינוק אחד שנשפכו מים חמים שלו] שהיו מיועדים למילתו ביום השבת, אמר להו [להם] רבא לשואלים: נישיילה לאימיה [נשאל את אמו של התינוק] אי צריכא [אם צריכה] היתה למים חמים נחים ליה [יחמם לו אותם] גוי אגב אימיה [אמו], כיון שהיולדת בחזקת מסוכנת היא. אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אימיה קא אכלה תמרי [אמו בריאה עד שאפילו היא אוכלת תמרים] ובודאי אינה מסוכנת שתצטרך לחמין. אמר ליה [לו]: אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה [אמור, שמא בולמוס בלבד הוא שאחזה] ולכן אינה מבחינה במה שאוכלת, אבל באמת עדיין חולה היא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי         שם באנגלית: Date Palm           שם מדעי: Phoenix dactylifera

שם נרדף במקורות: אהיני


הנושא המרכזי: ההשפעות הרפואיות של פרי התמר?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.



דברי רב משרשיא לרבא ותשובתו מעוררים קושי רב מנקודת מבט ריאלית. כיצד אכילת תמרים מעידה על כך שהיולדת אינה מסוכנת? מפרש רש"י: "הא אכלה תמרי - כלומר הא חזינן דאינה צריכה חמין לשתות, דהא צונן נמי אכלה". רש"י ביסס את פירושו על ההנחה שמטרת חימום המים היא לשתייה. לשיטתו עצם העובדה שאכלה דבר "צונן" מעידה על כך שיכולה לשתות גם משקה צונן. הסבר זה מציב כמה תהיות: א. מדוע תמרים נחשבים "צונן"? ב. העובדה שאדם אוכל מאכל שאיננו חם אינה מעידה בהכרח על כך שאיננו צריך לשתות משקה חם. ג. למעשה יש לזכור שלחימום המים בשבת בזמנם היתה מטרה נוספת והיא רחיצה כפי שפסקו ראשונים ואחרונים. למשל במאירי (יומא, פד ע"ב) נאמר: "מחמין חמין לחולה לכתחלה בשבת בין להשקותו שהוא דבר מועט בין להברותו ר"ל להרחיצו כדי לחזק איבריו וכו'". ייתכן אם כן שאמנם האם אינה צריכה חמין לשתייה אבל זקוקה להם לצורך רחיצה בדומה למטרת חימום המים לתינוק.

לפירוש רש"י אכילת התמרים אין בה כדי להשפיע על היולדת אלא מהווה סימן שאין היא זקוקה יותר למים חמים. רבא דוחה את סימן זה בכך שאין הוא מבטא מצב קבוע אלא הלך רוח אקראי שמקורו איננו ביישוב הדעת. פירוש רש"י לא מובן לי לאור דברי הגמרא בכתובות (י ע"ב): "ואמר רב חנא בגדתאה: תמרי משחנן, משבען, משלשלן, מאשרן, ולא מפנקן. אמר רב: אכל תמרים אל יורה וכו'"(1). מפרש רש"י: "משחנן - מחממות. משלשלן - שלשול. מאשרן - מחזיקות כח כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א). ולא מפנקן - אינן מרבות אסטניסא על הלב וכלן לשבח. אל יורה - שום הוראה לפי שטורדות דעתו כשיכור". מדברי רב חנא משתמע שהתמרים מחממות ובעלות השפעה משכרת שגם היא יוצרת תחושת חום. התכונות הממריצות של התמרים מובנות היטב לאור תכולת האנרגיה הגבוהה שלהם. לאור כך לא ברור למה כוונת רש"י בדבריו "דהא צונן נמי אכלה". ייתכן ובגלל קושי זה היו שפירשו(2) שאכילת התמרים לא שימשה כסימן אלא כאמצעי לחיזוק היולדת שייתר את הצורך במים חמים (הן לשתיה והן לרחיצה). התמרים ידועים כמחזקים ומומלצים לאנשים הסובלים מחולשה. לפני גישה זו עומד קושי משמעותי אחר העולה מתשובת רבא: "אימור, תונבא בעלמא הוא דנקט לה". אם אכילת תמרים מועילה ליולדת הרי היא רצויה וכיצד ניתן לתלות את התרחשותה בארוע מיקרי או מצב נפשי לא תקין?

לאור אי הבהירות הרבה בנושא זה הרשיתי לעצמי להעלות הצעה מסופקת משלי שבעקרון דומה לזו של הרב רוזן. אחת מהבעיות הרפואיות שיולדות רבות חוות היא עצירות. אחת מדרכי הטיפול המקובלות היא שתיית מים חמים. יחד עם זאת גם התמרים מהווים אמצעי לטיפול בעצירות. אם כן, רב משרשיא אמר לרבא שאין צורך במים חמים שהרי היולדת אוכלת תמרים. כמובן שגם הצעה זו אינה מתיישבת היטב עם דברי רבא "תונבא בעלמא הוא דנקט לה". ניתן להסביר בדוחק שרבא טען בפני רב משרשיא שהיולדת אכלה את התמרים על מנת להשביע תאווה אקראית וחד פעמית מבלי שהיא מודעת לחשיבותם ועתה היא מבקשת שיחממו עבורה מים לטיפול שהיה מוכר לה. להצעה זו יש יתרון בהשוואה להצעה שאכילת תמרים חיזקה את היולדת ולכן לא היתה זקוקה לחמין. התשובה "תונבא בעלמא הוא דנקט לה" סבירה יותר כאשר מדובר בתרופה לשימוש קצר לבעיה ספציפית שאולי לא היתה מוכרת ליולדת. מאידך גיסא קשה להניח שאכילת תמרים שנועדה לחיזוק נעשתה רק מתוך בילבול או תאווה רגעית. 
 

התמרים כמזון בריאות

בימינו ידועים התמרים כמזון בעל ערך בריאותי גבוה אך מסתבר שגם חז"ל הכירו בערכם. בגמרא אנו מוצאים שהתועלת באכילת התמרים היתה מותנת בכמות ובעיתוי אכילתם. בהמשך הסוגיה בכתובות שהובאה לעיל נאמר: "מיתיבי: תמרים, שחרית וערבית יפות, במנחה רעות, בצהרים אין כמותן; ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה, וחולי מעים, ותחתוניות! מי אמרינן דלא מעלו? עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא, מידי דהוה אחמרא, דאמר מר: השותה רביעית יין אל יורה. ואיבעית אימא, לא קשיא: הא מקמי נהמא, הא לבתר נהמא, דאמר אביי, אמרה לי אם: תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא, בתר נהמא כי עברא לדשא"(3). מחלק זה של הסוגיה אנו לומדים שאכילת תמרים בשעת מנחה מזיקה ואילו בצהריים הם מועילים ביותר. עיתוי אכילת התמרים הרצוי קשור לעיתוי הארוחות במהלך היום (ייתכן והדרכת אומנתו של אביי לגבי היתרון באכילת תמרים לאחר "נהמא" כוונתה לאחר הארוחה) כפי שפירש רש"י: "שחרית וערבית יפות - כללא דמילתא לאחר אכילה יפות שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל (ב"מ קז:) ערבית לאחר אכילה. במנחה רעות - שהן קודם אכילה לאחר שינת הצהרים. בצהרים - לאחר הסעודה שאכל ושבע. אין כמותם - וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו".

מספור במסכת פסחים (פח ע"א) אנו לומדים שאין להגזים באכילת תמרים: "עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי. אמר להו: כמה כי הני בזוזא? אמרו ליה: תלת בזוזא. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא! בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא"(4). בהמשך המסכת (דף קז ע"א) אנו מוצאים אירוע דומה שבו השמחה במפגש עם התמרים מתחלפת בעגמת נפש: "לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. טעמיה, הוה בסים טובא. אמר: כגון זה ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם. בליליא צעריה, אמר: מיסרן ומפייס וכו'"(5). מעניין לציין שברוח מעשים אלו הרמב"ם (הלכות דעות, פ"ד הל' י') המליץ להימנע מאכילה מרובה של תמרים: "ויש מאכלות שהם רעים ואינן כמו אלו, והם עוף המים ובני יונה הקטנים והתמרים ולחם קלוי בשמן ... אין ראוי להרבות מאכלות אלו, ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא ימשך אחר תאותו ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה הרי זה גבור".

 

        
תמונה 1.  תמר - זן חלוואי           צילמה: יעל  י.    תמונה 2.  תמר - זן מג'הול         צילמה: יעל י.

   

 


(1) פירוש: אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: תמרי [תמרים} יש בהן כמה מעלות, שהן: משחנן [מחממות], משבען [משביעות], משלשלן [משלשלות], מאשרן ולא מפנקן [מחזקות ואינן מפנקות]. אמר רב: אכל תמרים אל יורה הלכה, משום שהתמרים יש בהן כדי לשכר.
(2) בגישה זו נקט למשל הרב י. י. רוזן, אסיא י"ד עז-עח, 344-346. לקריאת הערותיו הקשו כאן.
(3) פירוש: מיתיבי [מקשים] על כך: תמרים, שחרית וערבית יפות לאוכל אותן, במנחה רעות לאוכל אותן, בצהרים אין כמותן לטוב, ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה (דאגה), וחולי מעים, ומחלת התחתוניות (טחורים). הרי שתמרים בדרך כלל טובים הם! ומשיבים: זו איננה סתירה, מי אמרינן דלא מעלו [האם אמרנו שאינן מעולות], עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא [מעולות הן, ולפי שעה גורמות הן טירדה ושכרות]. מידי דהוה אחמרא [כשם שהוא הדבר לגבי יין]. שאמר מר [החכם]: השותה רביעית יין אל יורה, למרות שהוא משקה טוב. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] כשאוכל אותן מקמי נהמא [לפני הלחם], יכולות הן להזיק והן משכרות. הא [זה] כשאוכל אותן לבתר נהמא [אחרי הלחם], ואז מעולות הן. שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תמרי מקמי נהמא [התמרים שאוכלים לפני הלחם] הן כי נרגא לדיקולא [כמו גרזן לדקל], כלומר, מזיקות ביותר. אבל האוכלם בתר נהמא [אחרי הלחם] הרי הן כי עברא לדשא [כמו בריח לדלת] שמחזקות ומועילות.
(4) פירוש: עולא איקלע לפומבדיתא קריבו ליה טירינא דתמרי [עולא הזדמן לפומבדיתא הביאו לו סל תמרים] אמר להו [להם] למארחיו: כמה כי הני בזוזא [כמה כאלה בדינר]? אמרו ליה [לו]: תלת בזוזא [שלושה כאלה בדינר]. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא [מלוא הכד דבש בזוז אחד והבבלים אינם עוסקים בתורה] כראוי להם, והרי אין להם צורך לטרוח הרבה במזונותיהם, והיה עליהם לעסוק יותר בתורה. בליליא צערוהו [בלילה ציערו אותו התמרים] שאכילת תמרים הרבה גורמת לבעיות עיכול והצטער בשלהם כל הלילה. אמר על כך: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל [מלא הכד סם המות עולה רק זוז בבבל] ולמרות שניזונים מסם מוות זה, בכל זאת בבלאי עסקי באורייתא [הבבלים עוסקים בתורה].
(5) לוי שדר ליה [שלח לו] לרבי שיכרא בר תליסר מגני [שיכר בן שלוש עשרה שריות] שבאותם מים שרה שלוש עשרה פעמים בזו אחר זו תמרים אחרים כדי שיספגו במים הליחה והטעם של כולם והוא מובחר ביותר, טעמיה [טעם אותו] רבי הוה בסים טובא [היה טוב ביותר], אמר: שיכר כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם שהוא מובחר כיין. בליליא צעריה [בלילה לאחר מכן ציער אותו] שגרם לו לבעיות עיכול. אמר: מיסרן ומפייס [השיכר מצער מצד אחד ומפייס מצד שני]. כיון שהוזכר שהשיכר מצער בשל שתייתו מביאים עוד דברי אמוראים בנושא זה.


 

רשימת מקורות:

הרב ד"ר א. א. שמש, 'ירקות, קטניות ופירות העץ בכתבים רבניים בימי הביניים: הנחיות דיאטטיות-רפואיות'.
הרב י. י. רוזן: 'עוד על ירקות ופירות בכתבים רבניים בימה"ב', ספר אסיא יד, תשע''ג, עמ' 344-346.

לעיון נוסף:

בפורטל "הדף היומי":
לשם מה יש צורך בנסורת עץ ומדוע נאמרה ההלכה דווקא בדקל? – "קוצץ אדם דקל במועד" (מועד קטן, יב ע"ב).
התמר כסמל לעץ גבוה וקשה לטיפוס - "הרוצה לידע כמה גובהו של דקל" (עירובין, מג ע"ב). 


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר