נקודות להשוואה / רפי זברגר

עירובין עט ע"א 

הקדמה

נלמד את המשנה בעמוד א' אשר ממשיכה לדון בנושא הפרדות בין שתי חצירות לעניין עירוב חצרות:
מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים - מערבין שנים ואין מערבין אחד.
דינו של מתבן (מקום מרוכז של תבן) דומה לדינו של כותל המפריד לכל האורך בין שתי חצרות. אם הוא גבוה עשרה טפחים אזי מהווה הפרדה בין החצרות ולכן כל חצר חייבת לערב לעצמה, ואין יכולים לעשות עירוב משותף לשתיהן.
אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן.
בני כל חצר יכולים להאכיל בהמותיהם מן החלק במתבן הפונה לחצרם. אין חשש שמא המתבן יתמעט כל כך עד כדי שיתמעט מגובה מעשרה טפחים. מסביר רש''י את הסיבה:
 דהא אפילו אימעיט - אי לא הוי מיעוט על פני עשר אמות ויותר לא אסרי. דהא עד עשר - פיתחא הוי ואין בהמה ממעטת כל כך באכילתה בשבת אחד:
כדי שהמתבן יתמעט וייהפך להיות פרצה צריך שהמיעוט מגובה עשרה טפחים יהיה לאורך עשר אמות לפחות. אין חשש שהבהמות יאכלו כל כך הרבה עד שנגיע למצב זה, לכן מותר להם לאכול מהמתבן ללא חשש. 
נתמעט התבן מעשרה טפחים - מערבין אחד ואין מערבין שנים.
אם בכל אופן נתמעט המתבן לכל אורכו (כאשר הוא קצר) מגובה עשרה טפחים, או לאורך עשר אמות במתבן ארוך, אזי המקום מוגדר כפרצה, ההופך את שתי החצרות להיות כחצר הלכתית אחת, ואז אין חצר אחת יכולה לערב לעצמה, אלא חייבים כל בני שתי החצרות לערב יחדיו. 
 

הנושא

רב הונא מסייג את הדין השני במשנה, המתיר לבהמות של כל אחת מהחצרות לאכול מן המתבן בחלק הפונה לחצרם:
אמר רב הונא: ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל.
מותר לבהמות לאכול ישירות מן המתבן, אך אסור לבעלי הבתים בחצר לקחת תבן מן המתבן ולשים בסל אישי שלו, מחשש שפעולות אלו ימעיט את המתבן משיעור מחיצה, ואז ייהפכו שתי החצרות להיות כחצר אחת (כפי שלמדנו במשנה). במצב זה, אנשים עלולים להמשיך לטלטל בחצרם, למרות שלא עשו עירוב עם בני החצר השנייה, כנצרך במקרה זה. 
ולא יתן לתוך קופתו תבן? והתניא: בית שבין שתי חצירות ומילאהו תבן - מערבין שנים ואין מערבין אחד. זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל. נתמעט התבן מעשרה טפחים - שניהם אסורים.
כיצד הוא עושה? נועל את ביתו ומבטל את רשותו - הוא אסור וחברו מותר. וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת. קתני מיהת: זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל.
מקשה הגמרא על דינו של רב הונא מתוך ברייתא העוסקת בבית המפריד בין שתי חצרות, כאשר שני בתים משתי החצרות פתוחים לבית זה. לבית האמצעי יש תקרה ואין מחיצות, ומלאו את כולו בתבן, כך שהבית עם התבן מהווה מחיצה בין שתי החצרות, וכל חצר יכולה וצריכה לערב עירובי חצירות לעצמה. 
ממשיכה הברייתא בעוד מספר דינים במצב זה:
1. מותר לכל אחד מבני החצר ליטול תבן מתוך הבית המפריד בין החצרות, ולשים בתוך קופה אישית שלו. 
2. אם גובה התבן בבית המפריד ירד מעשרה טפחים, הרי שהבית כבר אינו מהווה מחיצה בין החצרות, והן הופכות להיות כחצר אחת, ומכיוון שלא עירבו ביניהן לפני שבת, הם אסורים בטלטול מביתם לחצר והפוך.
3. הברייתא מציעה "תקנה" למקרה הקודם (נתמעט התבן מגובה עשרה טפחים). אחד מבעלי הבתים הסמוכים לבית האמצעי ינעל את ביתו ויבטל את רשותו בבית האמצעי וכן בבית בחצר השניה, ובכך הוא מתיר לבעל החצר השניה לטלטל בחצרו, מן הבית לחצר ולהיפך. לאדם שביטל את רשותו ונעל את ביתו אסור לטלטל.
4. בור של תבן הנמצא בדיוק באמצע שני תחומי שבת של שתי ערים (במרחק אלפיים אמה מכל עיר). חציו של התבן נמצא בתחום עיר אחת, והחצי השני בתחום העיר השניה. מותר לבני כל אחת מן הערים ליטול ביום טוב (בשבת אסור לטלטל מחוץ לעיר) מן התבן שבתוך תחום העיר שלו, ללא חשש שייקח מן התבן הנמצא מחוץ לתחום עירו.
הדין הראשון לעיל מלמד כי מותר ליטול מן התבן שנמצא בבית המפריד בין שתי החצרות, לכאורה דין הסותר את דינו של רב הונא.
אמרי: בית, כיון דאיכא תקרה, כי מיפחית - מינכרא ליה מלתא, הכא - לא מינכרא ליה מלתא:
מתרצת הגמרא כי יש הבדל בין דינו של רב הונא על משנתנו, לדין הברייתא. בברייתא מדובר בתבן הנמצא בבית עם תקרה, כך שכל הזמן ניתן לראות את גובה התבן ביחס לתקרה. באופן זה ניתן בקלות יחסית לזהות כאשר התבן יורד מעשרה טפחים. לעומת זאת בדין רב הונא על משנתנו מדובר במתבן ללא תקרה, שם יש חשש שגובה התבן ירד מעשרה טפחים, ואנשי החצרות לא ישימו לב, וימשיכו לטלטל בחצר, למרות שלא עשו עירוב עם החצר השניה שהפכה להיות חלק מהחצר הכללית.  
 

מהו המסר

למדנו בתשובת הגמרא על הקושיא לרב הונא, כי אבחנה בגובה התבן הנמצא מתחת לגג קלה ובהירה הרבה יותר מגובה התבן ללא גג מעליה. מסקנה: בדבר המיוחס לדבר אחר, ניתן להבחין בשינויים אשר חלים בו בייתר קלות. 
העיקרון הנלמד מכאן: אם משווים בין שני מרכיבים, ניתן להבחין יותר טוב מה מצבו של כל מרכיב ומרכיב, לעומת שינויים ב''מרכיב בודד'' הקשים יותר לאבחנה.
אם נייחס עיקרון זה גם לשינויים החלים אצל אנשים, הרי נגיע למסקנה מעניינת. כדי לראות ולהבחין בשינויים החלים בבן אדם, מבוגר או צעיר, הרי שתמיד כדאי למצוא ''נקודות להשוואה''. נקודות השוואה אלו יכולות להיות באותו בן אדם, או אף ביחס לבן אדם אחר. נזכור איך היה בזמן מסוים, בתפקודים שונים, בהצלחות או בכישלונות, ואז נבחן את המצב לאחר זמן מה, באופן כזה, השינוי יהיה הרבה יותר מוחשי וברור. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]