זהירות גם בעשיית טוב לזולת / רפי זברגר

עירובין פ ע"א 

הקדמה

עסקנו רבות בדפים האחרונים בעירובי חצירות, המשנה בדף ע''ט עוברת לדון בנושא שיתופי מבואות. נזכיר כי עירובי חצרות מערב את הבתים (לפחות שני בתים) בכל חצר וחצר. ושיתופי מבואות מערבים את החצרות (לפחות שתי חצרות) עם המבוי (הרחוב המחבר בין החצרות השונים). נלמד את המשנה בדף ע''ט: 
כיצד משתתפין במבוי? מניח את החבית ואומר: הרי זו לכל בני מבוי.
אדם אחד יכול לשתף את כל בני המבוי, על ידי אוכל משל כל בני המבוי או רק משלו. בכל מקרה הוא מניח את החבית, שם נמצא האוכל, ומזכה לכל בני המבוי את השיתוף, ובכך כולם שותפים יחדיו באוכל זה, המתיר להם לטלטל מהחצרות למבוי ומן המבוי לחצרות. האדם עצמו אינו יכול להקנות לאנשים אחרים ללא נוכחותם, אלא על ידי אדם נוסף המבצע פעולת קניין ובכך מזכה לאנשים אחרים. המשנה מפרטת מי האנשים אשר יכולים לזכות את שיתוף המבוי לכל בני המבוי. 
ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל ידי אשתו.
העיקרון הוא, שכל בן אדם המסוגל לבצע פעולות קניין בעצמו, יכול גם לזכות את השיתוף מבואות לכל בני המבוי. לכן, גם אם מדובר בקרוב משפחה, כמו בן או בת גדולים, או אפילו אשתו, או עבד ואמה עבריים, שאינם ''שייכים'' לאדונם אלא עומדים ברשות עצמם, כל אלו ואחרים יכולים לקבל רשות ולזכות לכל בני המבוי את השיתוף מבואות.
אבל אינו מזכה - לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו.
מסיימת המשנה ופוסקת כי אנשים שאין להם זכות לבצע קניינים, כמו בן ובת קטנים, או עבד ושפחה כנענים, אינם יכולים לבצע את קניין שיתוף מבואות. הסיבה: אנשים אלו מוגדרים כמו ''ידו של האבא/אדון'', ולכן כאילו שהוא בעצמו ביצע את הקנין. ומכיוון שיש לבצע את הקניין על ידי אחרים, מעשיהם אינו חל.  
 

הנושא

למדנו בתחילת הגמרא את פסקו של רב יהודה המוסיף על דין המשנה: 
אמר רב יהודה: חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח.
אותו אדם המזכה לבני המבוי את השיתוף חייב להרים את החבית לפחות טפח, כמו בקניין הגבהה, כדי להחיל את מעשה הקניין. 
מקשה הגמרא על דעת רב יהודה מתוך הברייתא הבאה: 
מיתיבי, כיצד משתתפין במבוי? מביאים חבית של יין, ושל שמן, ושל תמרים, ושל גרוגרות, ושל שאר מיני פירות. אם משלו - צריך לזכות, ואם משלהן - צריך להודיע, ומגביה מן הקרקע משהו.
הברייתא מפרטת את אופן פעולת קנין השיתוף. מביאים את האוכל המיועד לשיתוף, שמים אותו בתוך חבית. מחלקת הברייתא בין מקרה שהאוכל שייך לכל בני המבוי, לבין מקרה שהאוכל שייך לאדם המבצע את השיתוף. אם האוכל שלו, הרי הוא חייב לזכות לכל בני השיתוף, ומדין ''זכין לאדם שלא בפניו'' חלה פעולת הקניין, שהרי מותר לזכות לאדם מסוים משהו, גם אם הקניין לא מבוצע לפניו. 
אם האוכל של השיתוף שייך לבני המבוי, הרי הוא חייב להודיע להם שלקח מהם אוכל, כדי שלא יהיה בן אדם אשר ''יקפיד'' עליו ובעצם לא יהיה מוכן לתת משלו עבור השיתוף. אם אמנם מישהו מקפיד, הוא מעכב את כל שיתוף מבואות, שכן כל בני המבוי חייבים להיות שותפים מרצונם באותו שיתוף. בכל מקרה למדנו בברייתא כי יש להגביה ''משהו'' ואין צורך בהגבה לגובה טפח, וקשה על דברי רב יהודה. 
מאי משהו נמי דקאמר? טפח.
מתרצת הגמרא כי לשון ''משהו'' משמעותו טפח, שכן זו היא מידה קטנה. 
 

מהו המסר

למדנו היום שני דינים הקשורים לדיני קניין:
1. זכין לאדם שלא בפניו. אם מבקשים לתת ''מתנה'' למישהו, אשר ''ייזכה'' אותו – ניתן לעשות זאת אף ללא ידיעתו, ואף שלא בפניו. כל זאת מתוך הנחה שאדם מעוניין לזכות, ולכן כאילו שדעתו קיימת ונוכחת. 
ישנם פירושים שונים ליסוד המשפטי של דין זה. יש המסבירים שזהו מדין ''שליחות'', וכביכול המקבל מינה את המזכה להיות שלוחו על מנת לקבל את החפץ. יש הסברים נוספים אך לא נעמוד עליהם במסגרת מאמר זה. 
2. אם אדם משתמש בחפץ/אוכל או כל דבר אחר של חברו, הגם שזה לצורכו של אותו אדם, הוא חייב להודיע לו על כך, ובאופן זה לקבל את הסכמתו לשימוש זה. אנו לומדים מכך, כי השימוש בחפצים של אחרים, אינה טריוויאלי, ומחייבת הסכמה ואישור של הנותן. 
הדין השני מלמד אותנו עד כמה צריך להיזהר בשימוש של חפצים השייכים לאנשים אחרים. ניתן היה לומר בדין שלנו, כי ''אנו בטוחים'' שכל אחד יסכים להשתתף במבוי, שהרי זה בעצם לטובתו, כדי שיוכל לטלטל ולהעביר דברים מרשותו למבוי, או מן המבוי לרשותו, ולכן הוא כביכול קיבל למפרע את הסכמת כולם, אך לא – הברייתא מחייבת להודיע לכל אחד ואחד, ורק לאחר הסכמה מפורשת ניתן להפעיל את מנגנון שיתוף מבואות.
אנו זוכרים כי דור המבול עברו על איסורים רבים כמו עבודה זרה וגילוי עריות ובכל אופן לא נחתם גזר דינם למבול אלא על איסור גזל כנאמר בספר ויקרא (י''ט, י''ג): לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר כך אנו לומדים את חומרת איסור גזל. 
לכן, קובעת ההלכה כי גם אם משתמשים בדבר לצורך בעל אותו דבר, יש לשאול ולקבל את רשותו לכך. 
יש גם גזל מסוגים אחרים כמו גזל שנה (אדם מרעיש ובכך מפריע לחברו לישון, וכדו') אשר גם מהם יש להיזהר ולהימנע עד כמה שניתן.
ראינו היום כי לפעמים אדם רוצה לעשות טוב לחברו בחפציו של החבר, אך אינו יודע שבעצם, החבר אינו מעוניין בכך מכל מיני סיבות. לכן, יש להיזהר גם ''מעשיית דברים טובים לזולת'' שמא למרות שהדבר נראה טוב לאחר, הלה אינו חושב ומסכים עימנו.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]