גודל החצר וצורתו / רפי זברגר

עירובין פח ע"א-ע''ב

הקדמה

נלמד את תחילת המשנה בדף שלנו, העוסקת בדיני הוצאת מים מרשות היחיד:
חצר שהיא פחותה מארבע אמות - אין שופכין בתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה.
אם חצרו של אדם קטנה משטח של ארבע אמות על ארבע אמות – אסור לשפוך אליה מים (גם לא מים של נטילת ידים), כיוון שככל הנראה ייזלו מים אלו לרשות הרבים, וכך הוא כביכול מוציא מים מכוחו (ולא ממש בידים) מרשות היחיד לרשות הרבים. אבל ממשיכה המשנה ופוסקת שאם חפרו גומא (עוקה) עם נקב, כך שאם היא מתמלאת המים יוצאים לרשות הרבים, ואותה גומא יכולה להכיל מים בכמות שני סאים עד גובה הנקב, הרי אז מתירים לשפוך מים לחצר, כיוון שאנו מניחים שהמים ייזלו לתוך הגומא, ולא יצאו החוצה לרשות הרבים. 
בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ - צריך לקמור, מבפנים - אין צריך לקמור.
עוקה זו יכולה להיות בתוך החצר או מחוצה לו, בסמוך לחצר. אם העוקה נמצאת מחוץ לחצר, הרי שיש לכסות אותה (לקמור, מלשון קמור) כדי שתהא מוגדרת כרשות היחיד. אם היא אינה מקומרת, הרי דינה כרשות הרבים (כאשר עומקה קטן משלושה טפחים), או כרמלית (כאשר שטחה גדול מארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ועומקה קטן מעשרה טפחים). בשני המצבים (אם היא רשות הרבים או כרמלית), אסור שהמים יצאו מכוחו לשם. 
 

הנושא

המשנה אוסרת לשפוך מים לחצר הקטנה מארבע אמות על ארבע אמות. משמע, שאם החצר גדולה משיעור זה - מותר. 
על כך שואלת הגמרא: מאי טעמא?
הגמרא משיבה שתי תשובות:
אמר רבה: מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום. בארבע אמות - אדם רוצה לזלפן, פחות מארבע – שופכן. אי דעביד עוקה – שרי, אי לא - אסור.
רבה קובע כי אדם משתמש בכל יום בשני סאים מים. ולכן, כאשר חצרו גדולה מארבע אמות על ארבע אמות, הוא מזלף מים אלו לאחר שימושם, על קרקע חצרו, כדי שלא יעלה אבק (מעמידים את המשנה בימות הקיץ). ומכיוון שכוונתו לזלף ולא להוציא מים אלו לרשות הרבים, אין איסור בדבר, גם אם בפועל יצאו המים אלו לרשות הרבים (רש''י). 
אבל אם חצרו קטנה משיעור ארבע אמות על ארבע אמות, הרי שאין הוא מזלף אלא שופך את המים. במקרה זה תלוי אם ישנה גומא (עוקה) או לא. אם קיימת גומא, הרי המים מתנקזים בגומא ולא יוצאים לרשות הרבים ומותר, אך אם אין גומא, המים יוצאים לרשות הרבים ולכן אסור. 
רבי זירא אמר: ארבע אמות – תיימי, פחות מארבע אמות - לא תיימי.
רבי זירא קובע כי בחצר גדולה מארבע אמות, המים הנשפכים אליה נספגים בקרקע ולא זורמים לרשות הרבים. לעומת זאת, כאשר חצר קטנה מארבע אמות על ארבע אמות – המים לא נספגים אלא יוצאים החוצה לרשות הרבים.
גם בחצר קטנה אם עשו גומא – המים מתנקזים לתוך הגומא ומותר לשפוך לחצר.
מאי בינייהו?
שואלת הגמרא: מה נפקא מינה בין הסברו של רבה להסבר רבי זירא?
אמר אביי: אריך וקטין איכא בינייהו.
עונה אביי כי בחצר שאינה מרובעת, ארבע אמות על ארבע אמות, אלא מלבנית כמו למשל שתי אמות על שמונה אמות. אמנם שטח שתי החצרות זהה אך השימוש אינו אותו דבר. בחצר מלבנית רבי זירא עדיין יאמר כי המים נספגים שהרי אין משמעות לצורה אלא רק לגודל השטח. ומכיוון שהשטח זהה – המים ייספגו. לעומת זאת, רבה אשר הסביר כי האדם מעוניין לזלף את המים על קרקע חצרו, אם החצר מלבנית ''אינה ראויה לזילוף'', כלשונו של רש''י, ככל הנראה כיוון שהשימוש בחצר זה ''אנו מכובד''.  
 

מהו המסר

למדנו כי אין אדם מזלף ומייפה חצר מלבנית צרה כיוון שהשימוש בה אינו מכובד. מדוע? מה הופך שימוש בחצר כזו להיות ''לא מכובד''. ניתן לומר כי אנשים לא מתייחסים לחצר כזאת כמשהו שימושי ולכן אינו מכובד. אך ניתן גם לומר כי ''חוסר הכבוד'' טמון בשאלה, איך הציבור מסתכלים על חצר שכזאת? איזה ''מעמד'' יש לבעל חצר שכזאת? האם הוא ב''חברה טובה'' או שמא חצר זו ''מורידה אותו לשוליים של החברה''? 
שאלות מעין אלו הינן מפתח למבט שלנו לחיים. האם "גודל החצר וצורתו'' מהווה פרמטר לתחושות ולרגשות שלנו או שמא לא?
רבי אלעזר הקפר פסק במסכת אבות (ה', כ') כי "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם''. הכבוד בדברי רבי אלעזר מתייחס בעיקר לאדם הרודף אחרי הכבוד, אך גם מחשבות או חששות של כבוד כמו אצלינו המונעות את האדם מלפעול, גם הן פסולות ויכולות להביא את האדם לידי עשייה פחות חיובית. 
כאשר ניפרד מקנאה תאווה וכבוד, נהיה מסוגלים ליהנות מהעולם הנפלא ולהביט על המציאות בעין טובה ורוחנית ולקנות קניינים אמיתיים שיישארו איתנו לאורך זמן – תורה ומצוות, תפילה ויראת שמים ומעשים טובים.  


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]