מי אחראי על ביעור היצר? / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
פסחים כא ע"א
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח.
האם זה נכון לבקש מאת ה' שיעזור לי לבער את היצר הרע מקרבי?
לא פעם, אנחנו מרגישים חסרי אונים מול היצר המשתולל בקרבנו, והתחושה היא שאין מה לעשות בעניין, אין בכוחנו להתגבר עליו, ורק כח אלוקי יוכל לכלות אותו מתוכנו.
על כך בא רבי ישראל מטשורטקוב (גנזי ישראל, שבת הגדול תרס"ו) ומבאר יסוד נפלא בעבודת ה'.
כאשר האדם מבקש לבער את החמץ הרוחני שיש בו, את הגאווה, את החמיצות בענייני עבודת ה', אין שום תחליף מלבד העבודה העצמית. משום שבדיוק כשם שהיצר ניזון מהתלהבות בענייני תאוות וכדו', כך הדרך לכלות אותו היא להגביר התלהבות בענייני קדושה.
אלא, שאם החום וההתלהבות בקדושה מגיעה ממקור חיצוני לאדם, כמו על ידי הקב"ה, אז יש חשש שהיא תדעך ברגע שהקב"ה יפסיק להזין וללבות אותה.
ניתן לדמות את העניין לסיר, שכל עוד הוא נמצא על מקור האש, הוא רותח ומבעבע, אבל מרגע שהורידו אותו ממקור האש, הוא הולך ומצטנן, ובוודאי שאם תבוא רוח, הוא יתקרר עוד יותר, זאת משום שהחום שהיה בו ניזון ממקור חיצוני ולא היה חום עצמי.
לעומת זאת כאשר מקור החום הוא עצמי, כמו מדורה שמזינה את החום שלה מעצמה, הרי שכאשר מגיעה רוח, לא זו בלבד שהיא איננה מכבה את האש, אלא אדרבא היא מלבה ומחיה אותה.
כך, כאשר כל התלהבותו של האדם מגיעה מלמעלה, ללא שיש לה אחיזה בתוכו, הרי שיש חשש, שכאשר הוא יצא מחוץ למקור החום, הוא יצטנן. אבל אם מקור החום שלו הוא פנימי, הוא עובד ומלהיב את עצמו בעבודת ה', אז כל הרוחות שיש בחוץ, לא זו בלבד שאינן מכבות אותו, אלא אדרבא מחזקות ומעצימות את רגשותיו העזים בקדושה.
כאן הדברים מתקשרים לסוגיה שבמשנה, ביחס לאופן ביעור החמץ. כי למעשה בכל מה שקשור בענייני עבודת ה', רבי יהודה וחכמים לא חולקים, משום שרבי יהודה עוסק בשלב הראשון של יצירת האש השורפת והמכלה את החמץ הפנימי, ועל זה מגיעים חכמים ואומרים שהשלב השני הוא, שאז אפילו אם מגיעה רוח, אז החמץ איננו מתעורר, אלא אדרבא הרוח הזו עוזרת לכלות ולפזר אותו מנפשו של האדם.
לכן, הבקשה מאלוקים שיעזור לי לכלות את היצר, לא יכולה להחליף את הצורך בעבודה עצמית, משום שהעבודה העצמית, היא זו שתדאג שביעור היצר יישאר דבר קבוע ויציב.
