מאיזה שבט אתה?
הדיבור והאופי הפנימי של האדם
פסחים ד ע"א / חיים אקשטיין
"ההוא דאמר: דונו דיני. אמרי: שמע מינה מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. ההוא דהוה קא אזיל ואמר; אכיף ימא אסיסני ביראתא, בדקו ואשכחוהו דמזבולן קאתי, דכתיב זבולן לחוף ימים ישכן".
"על זה אני הולך לבית משפט".
יש אנשים שמשפטים כאלה שגורים בפיהם. שעל ויכוח קטן בין שכנים, או בין חברים לעבודה, מוכנים להגיש תביעה בבית משפט. או לפחות מצהירים קבל עם ועדה שהם מתכוונים לעשות זאת. גם אם זה נשאר תמיד בגדר הצהרה, זו תחושה לא נעימה במיוחד. למעשה, לא רק ההצהרה הזאת לא נעימה, אלא גם כל "הצהרה" שחוזרת על עצמה. מי שמצהיר כל יום שמחר הוא מתפטר, מי שמאיימת כל יומיים להגיש תלונה במשטרה, ועוד הרבה אנשים שלוקחים משפט לא-נעים אחד ומשכפלים אותו באלפי עותקים, כולם יוצרים שגרה של דיבורים מעיקים. מה עושים עם זה?
האגדה הראשונה במסכת פסחים עוסקת בדיבור, ובעיקר בדיבור בלשון נקייה. עובדה זו כשלעצמה מעוררת תשומת לב; פעמים רבות האגדה הראשונה במסכת קשורה לנושא מרכזי בה, או מלמדת אותנו מה הנושא המרכזי באמת. היינו מצפים שהאגדה הראשונה במסכת פסחים תהיה מדרש על יציאת מצרים, או אולי הסבר על טעם אכילת המצה. אולם האגדה הראשונה, שמתחילה כביכול מאי-הבנה בלשון המשנה (בירור מה הכוונה בביטוי "אור לארבעה עשר", שמסתיים בהבנה שהמילה "אור" היא לשון נקייה ללילה דווקא), עוסקת דווקא בטהרת הדיבור. אפשר להבין מכאן שעניין הדיבור, שנוכח בליל הסדר בסיפור ההגדה, הוא מרכיב מרכזי בפסח.
האגדה מביאה כמה אמרות וסיפורים, המדגישים עד כמה חשוב לשמור על לשון נקייה, ולהימנע משימוש בביטויים שליליים. בין השאר, היא מספרת על מקרים שבהם אדם השתמש בביטויים שליליים, והתברר שהוא עצמו מזרע פסול או בכלל לא מעם ישראל. מתברר כי הדיבור יכול לשקף תכונות פנימיות אצל האדם, מעבר למה שעולה מתוכן המילים.
אולם מעניין להסתכל בסיפור שחותם את הסוגיה האגדית. הגמרא בוחרת לסיים בסיפורם של שני אנשים, שלכל אחד מהם הייתה אמרה שהוא חזר עליה שוב ושוב. אחד מהם היה מדבר כל הזמן על הים (יש כמה פירושים בשאלה מה הוא בדיוק אמר. לפי אחד מהם, הוא היה מדבר על חלומו לבנות ארמונות על הים, מה שנשאר כנראה בגדר פנטזיה), והתברר שהוא משבט זבולון. אחר היה דורש כל הזמן שידונו אותו, כלומר הופך כל עניין לתיק בבית המשפט, והתברר שהוא משבט דן.
שני הסיפורים ממשיכים את הקו של הסוגיה – דיבור של אדם מעיד על תוכו (בכיוון זה מסביר את האגדה גם ר' צדוק הכהן מלובלין). אולם בשונה מהמקרים הקודמים, הפעם הבירור אינו מוביל למסקנה שלילית. העובדה שאדם רוצה תמיד ללכת לבית הדין אינה מעידה שהוא איש מדון, או שנפשו מסוכסכת, אלא שהוא פשוט משבט דן. ברכת יעקב, "דן ידין עמו", נטועה בקרבו ומשפיעה על אופיו. ברכתו של יעקב לזבולון, שישכון לחוף ימים, משפיעה על זרעו שתהיה לו משיכה לים. הדיבור יכול ללמד הרבה על האדם גם בהקשר החיובי – הוא מגלה את הנקודה הפנימית שמשפיעה על עיצוב האישיות.
לנו אין כנראה יכולת כזאת, לזהות לאיזה שבט משתייך כל אדם רק על פי דיבורו, אבל גם אם הייחוס לשבטים אינו ידוע – העיקרון שעומד מאחורי החלוקה לשבטים עדיין קיים. יש גוונים שונים בעם ישראל, שלכל אחד מהם יש שורש רוחני, ופעמים רבות התנהגותו של אדם נובעת מאותו שורש – גם אם הוא לוקח אותה לכיוונים אחרים. אם לא נתעצבן על החבר שחוזר כל הזמן על אותו משפט מעיק, אולי נזהה איזו נקודת אור עומדת מאחורי אותו משפט. אולי אפילו נצליח לקבל קצת מהאור המיוחד שלו.
