הערות על הגפן, הסנה ועמי הארצות
חיבור בין מעמדות רוחניים שונים
פסחים מט ע"א-ע"ב / חיים אקשטיין
"תניא, רבי שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה - אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה. כגון מאי? - אמר רבי יוחנן: כגון בת כהן לישראל, ובת תלמיד חכם לעם הארץ. דאמר רבי יוחנן: בת כהן לישראל - אין זווגן עולה יפה...
תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם. משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל. ולא ישא בת עם הארץ - משל לענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואינו מתקבל...".
סוגיית הנישואין בין שכבות שונות בעם ישראל – כהנים, תלמידי חכמים, אנשים רגילים ועמי הארצות – היא סוגייה גדולה, מורכבת וטעונה. במסגרת זו נעיר עליה רק כמה הערות.
ההקשר: פעמים רבות, כשהגמרא מביאה סוגייה אגדית רחבה, היא אינה עושה זאת סתם. הסיבה להבאת הסוגיה נראית בדרך כלל אסוציאטיבית, אבל אפשרות לזהות את הקשר שלה לנושא הכללי של המסכת, או לנקודה עמוקה במשנה הקודמת. במקרה שלנו, הסוגיה מתחילה מהמושג שבמשנה "סעודת אירוסין בבית חמיו". אנחנו אולי קוראים את המשנה בשטף, אבל הגמרא שמה לב שיש כאן ניסוח ייחודי: המשנה כורכת יחד את ההולך לשחוט את פסחו, ההולך למול את בנו וההולך לסעודת אירוסין. פסח ומילה אלו שתי מצוות העשה המרכזיות בתורה, היחידות שביטולן מחייב כרת. אלו המצוות שמייצגות את ההשתייכות לעם ישראל והברית עם הקב"ה. לשתי המצוות הללו מצטרפת פתאום סעודת אירוסין, מה שאומר לכאורה שיש לה אותה רמת חשיבות. מכאן מתעוררת הגמרא לברר את משמעותה של סעודת האירוסין, והאם היא אכן כה חשובה. מהסוגיה עולים שני סיוגים לחשיבות של הסעודה: ראשית, מדובר רק בסעודת אירוסין, ואילו בסעודות של רשות רצוי למעט, במיוחד לתלמידי חכמים. שנית, לא כל סעודת אירוסין היא מצווה גדולה, תלוי בין מי למי נעשה השידוך. מכאן מתחילה סוגיית המעמדות הרוחניים בעם ישראל, הפער בין כהנים לישראלים ובין תלמידי חכמים לעמי הארצות. בהמשך הסוגיה תביא אמרות חריפות גם נגד עמי הארצות מצד עצמם, אבל כדאי לזכור מהיכן מתחילה כל הסוגיה: משאלת החיבור בין משפחות שמשתייכות למעמדות רוחניים שונים. זהו הציר שסביבו סובבת הסוגיה.
כהנים וישראלים: עוד לפני שהגמרא מדברת על המעמד ה"נמוך", מתברר שכל הישראלים הם במעמד נמוך יחסית לכהנים. למרות האמרה שנישואין בין תלמידי חכמים לכהנים הוא חיובי, הגמרא מציגה שני תלמידי חכמים שלטענתם שילמו מחיר על נישואיהם לבנות כהנים. מול רב אידי בר אבין ורב פפא שמרוצים מנישואיהם לבנות כהנים (האחד זכה לבנים לתלמידי חכמים, והשני התעשר – אלו שתי השפעות חיוביות של הדבקות בזרע הכהונה, ברוח ובחומר), רבי יהושע ורב כהנא מסתייגים מהעניין. מעניין לראות את המקרה של רב כהנא: הוא טוען שהוא גלה מפני שנשא בת כהן, אף שה"גלות" שלו הייתה לארץ ישראל. כלומר, גם שינוי מארץ העמים לארץ הקודש יכול להיות בבחינת גלות. בהתאמה, גם כישראל מתחבר עם משפחה של כהנים, זהו שינוי סטטוס שאיננו חיובי בהכרח.
מכל מקום, אי אפשר לומר שבהמשך הסוגיה החכמים מפלים לרעה את אלה שאינם חכמים; הם עצמם מכירים בעובדה שיש גבוהים מהם במעלתם הרוחנית, וחיים עם זה. עם ישראל בנוי ממדרגות.
עמי הארצות. הביטויים החריפים נגד עמי הארצות כבר נידונו בהרחבה אצל הראשונים והאחרונים. נציין שתי עמדות מבין הראשונים שעסקו בגמרא: הרמב"ם, ולעומתו הרי"ף והמהר"ל. הרמב"ם מצד אחד קיבל את המושג "עם הארץ" כביטוי למי שאין בו תורה, מה שאומר שמי שאין בו תורה – לא ראוי להתחתן עם זרעו; מצד שני, הוא לא פסק להלכה את האמרות החריפות נגדו, מלבד מה שקשור לנישואין. בהלכות איסורי ביאה הוא כותב כי לא ראוי לשאת בת של עם הארץ, כיוון שאם האב ימות, הבנים יהיו עמי הארצות – כי אמא שלהם לא קיבלה חינוך לתורה בבית. נראה כי הוא מדגיש שזו הסיבה, ולא שמדובר בפגם גנטי. הבעיה, כדרכו של הרמב"ם, אינה עניין של תורשה רוחנית, אלא סובבת סביב חכמה ותורה. אחריותו של אדם שלילדים שלו יהיו שני הורים ראויים ובני תורה. לעומת הרמב"ם, הרי"ף והמהר"ל טוענים שעם הארץ המתואר בגמרא אינו רק אדם לא חכם, או שלא למד תורה, אלא בעייתי מוסרית. הרי"ף אומר שהוא חשוד על העריות ומסוכן לציבור, והמהר"ל אומר שזהו אדם המתנגד עקרונית לתלמידי חכמים ואף מתיר את דמם. כשרבי עקיבא אומר שכשהיה עם הארץ היה רוצה לנשוך תלמידי חכמים – הוא מציג את עם הארץ שעליו מדובר, וזו אכן דמות מסוכנת. המהר"ל אף מעלה פירוש נוסף, ולפיו עם הארץ כפי שמתואר בגמרא אינו קיים כלל במציאות; זהו אדם מנותק מתורה לחלוטין, ובעם ישראל תמיד יש זיקה כלשהי לתורה, לפחות בפוטנציאל. כלומר, המהר"ל מקבל את כל האמרות בסוגיה כולל החריפות שבהן, אך באותה מידה מחריף את דמותו של עם הארץ שעליה מדובר, מעבר לגבולות של הבדלים תורניים ושכליים. הגמרא מדברת על אנשים בעייתיים באופן קיצוני, ואולי זו אפילו אמירה עקרונית-אידיאולוגית שלא היה ולא יהיה לה ביטוי במציאות.
ענבי הגפן. בין המקורות שמובאים בסוגיה הזו, יש מקור אחד שאינו פסוק או סברא אלא משל שנראה עממי. ענבי הגפן בענבי הגפן – נאה ומתקבל, ענבי הגפן וענבי הסנה – מכוער ולא מתקבל. הבדלי הרמות אינם אמורים לזעזע אותנו, הרי הם קיימים גם בעולם הטבע. הגפן והסנה שייכים לאותה מדרגה בבריאה, שניהם חלק מעולם הצומח, ובשניהם הפירות הם ענבים – ובכל זאת אחד משובח יותר ואחד פחות. הבעיה היא בעיקר בחיבור ביניהם, שמזיק לשני הצדדים; גם זה שמשובח פחות יפסיד מחיבור עם זן משובח יותר, כי כך הוא לא יממש באופן ראוי את יכולותיו. האם גם הסנה מצד עצמו פסול? הקדוש ברוך הוא, השוכן בסנה, כנראה אינו פוסל אותו.
