הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
פסחים ח ע"א
תלמוד בבלי פסחים ח, א:
"תניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור".
התלמוד הבבלי קובע שהנותן צדקה למטרות רווח אישיות הרי שאין בכך להפחית מערך הצדקה. הבבלי לשיטתו (בבלי פסחים נ, ב). שבמצוות נאמר הכלל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
לעומת זאת בירושלמי
תלמוד ירושלמי חגיגה א, ז:
"רב חונה אמר למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה את בא לשמה".
אמנם הירושלמי מסכים בנושא לימוד תורה שלא לשמה, אולם כל זה רק בכל מה שנוגע לתורה. במצוות לא נאמר בשום מקום בירושלמי שיש היתר לקיים מצווה שלא לשמה (במאמר מוסגר העניין של היתר לימוד תורה שלא לשמה הוא (וראה שם בסוגיה בפנים) בגלל שהתורה מביאה לחזרה בתשובה).
התלמוד הירושלמי מחשיב יותר את הכוונה ואת הערכיות של מעשה המצווה אינו מסכים בשום פנים ואופן עם היתר קיום המצוות שלא לשמה.
ובנושא הצדקה מודגש היסוד הזה בצורה בולטת. הירושלמי קובע (סנהדרין י, א) שצדקה מתוך כוונה לרווחים אישיים היא דבר חמור מאוד.
תלמוד ירושלמי סנהדרין י, א:
"דבר אחר: 'יד ליד לא ינקה רע'. אמ' רבי פינחס: זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד".
ועוד נקודה בקשר לקיום מצוות שלא לשמה. המשנה באבות (א, ג) בשם אנטיגנוס איש סוכו מביאה שעבודת השם צריכה להיעשות שלא על מנת לקבל פרס. תוספות במקום שואל ממשנה זאת על קביעת הבבלי ועונה שיהודי שמח לתת גם אם בסופו של דבר לא תתמלא בקשתו. על כל פנים רואים שלפי הירושלמי אין קושיה וממילא אין תירוץ. גישת התלמוד הירושלמי הולמת להפליא את המשנה באבות.
