הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
פסחים כא ע"א
תלמוד בבלי פסחים כא, א:
"משנה. כל שעה שמותר לאכול - מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכר לנכרי, ומותר בהנאתו, עבר זמנו - אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכירים, רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
המשנה (פסחים כא, א) קובעת שחמץ בפסח אסור בהנאה כל זמן איסורו. איסור הנאה כולל למשל איסור האכלה של בהמה חייה ועוף שברשותו של האדם.
לירושלמי (פסחים ב, א) ישנו חידוש מעניין. הנאה אינה רק דאגה לבהמה חיה ועוף של האדם, אלא גם לחיה, בהמה ועוף שאינם ברשותו - של הפקר או של אחרים
"אמר רבי בון בר חייה קומי רבי זעירה זאת אומרת שמותר להאכילו לבהמת הבקר התיב רבי ירמיה והתנינן מפרר סבר רבי ירמיה ככרות אמר ליה רבי יוסה לא אמר אלא מפרר מכיון שפיררו בטל ואיידא אמר דא לא יאכל חמץ היום אפילו לכלבים הרי זה בא לאוסרו בהנייה. מה אנן קיימין אם לכלבו ההני איסור הנייה, אלא כי נן קיימין אפילו לכלב אחרים זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הבקר (-הפקר)".
נמצאנו למדים מהחידוש של הירושלמי על הקשר החזק בין האדם לעולם הטבע. וזו רק דוגמה קטנה של הירושלמי לקשר הזה. ובנוסף חידוש זה מעיד על הרחמנות הטבעית של האדם.
