מעט מאורו של הדף היומי
הרב יהודה זולדן
בודקים עדים ומאיימים עליהם
להעיד עדות בבית דין היא לא רק אזרחות טובה. היא מצווה מהתורה: "שצוונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו. אנחנו חייבים להעיד זה כולו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו" (רמב"ם ספר המצוות מצות עשה קעח). על בית הדין להזהיר את העדים על משמעות המצווה, ועל האיסור לשקר. על הדיינים לבדוק שהעד מעיד על דבר שהוא בעצמו ראה או נכח, ולא עדות על בסיס שמועה ממקור אחר: "הוא אמר לי שאני חייב לו, איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו - לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז". ע"פ הרמב"ם (הל' עדות יז, א) במתן עדות שמיעה, עוברים על הלאו: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יב).
אמוראים מציעים שמאיימים עליהם שבשל עדות שקר יהיו צרות בעולם - רעב ומגפות, אך בגמ' נאמר שהאיום החזק ביותר הוא: "אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, דכתיב: 'והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדוהו לאמר ברכת אלהים ומלך' (מלכים א כא, י)". אילו ששוכרים את עדי השקר, מבזים אותם בליבם, כמו בסיפור נבות היזרעאלי שיועצי המלך היו יועצים לשוכרם והיו קורין אותם בני בליעל. הרמב"ם מנסח זאת: "מאיימין עליהם בפני הכל, ומודיעין אותן כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא" (הל' עדות יז, ב). הרב מנחם המאירי (כאן) מוסיף: "וכיוצא בדברים האלו... שמאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בעניני תכונותיהם".
כיצד מאיימים ובודקים עדים שחתומים על שטר? רבנו ניסים, הר"ן, כותב (בחידושיו כאן): "הדבר ברור שאם כתבו בשטר יודעים אנו שפלוני חייב לפלוני מנה שזה עדות ברורה. דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין (כתובות יח ע"ב) וכאילו איימו אותן. ולא אמרו כאן שחוקרים האיך הם יודעים, אלא בעדים המעידים בבית דין שצריכים איום וחקירה בלשון, כדי שלא יטעו בעצמן".
