הטוב הולך אל הטוב  / רפי זברגר

פסחים טז ע"א-ע''ב
 

הקדמה

למדנו בעמוד א' את מחלוקתם של רב ושמואל בנושא טומאת משקין. 
גופא, רב אמר - דכן ממש, ושמואל - אמר דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן.
כשדברנו לעיל על משקה בית מטבחיים (עזרה של בית המקדש, מקום שחיטת הקרבנות) רב טיהר משקין אלו לגמרי, ואילו שמואל טיהרם מלטמא דברים אחרים, אבל המשקין עצמן טמאים. מסבירה עתה הגמרא את שורש מחלוקתם. 
רב אמר: דכן ממש, קסבר טומאת משקין דרבנן, וכי גזרו רבנן - במשקין דעלמא, ובמשקי בית מטבחיא - לא גזור.
רב סבר כי באופן עקרוני טומאה של משקין אינה אלא מדרבנן, ולכן גזרו רק במשקין שאינן בבית המקדש, אבל משקין בבית המקדש לא גזרו עליהם והם טהורים לגמרי. 
ושמואל אמר: דכן מלטמא טומאת אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן. קסבר, טומאת משקין עצמן – דאורייתא, לטמא אחרים – דרבנן, וכי גזור רבנן - במשקין דעלמא, במשקי בית מטבחיא - לא גזור. וכי לא גזור רבנן -לטמויי אחרים, אבל טומאת עצמן - יש להן. 
שמואל חולק על רב וסובר כי טומאת משקין לטמא את עצמן - טומאה מדאורייתא, וטומאת משקין לטמא אחרים – אינה אלא טומאה דרבנן. חכמים גזרו לטמא אחרים – רק במשקין מחוץ לבית המקדש, אבל בתוך המקדש לא גזרו. אבל מכיוון שטומאת עצמן הינה דאורייתא, גם בבית המקדש יש טומאת משקין לעצמן. 

הנושא

הגמרא מקשה מספר קושיות על רב, נתמקד באחת מהן, המובאת בעמוד ב':
תא שמע: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' (שמות כ''ח, ל''ח), וכי איזה עון הוא נושא?
פסוק זה מספר שמות מלמדנו כי הציץ, אחד משמונת בגדי כהן גדול, מרצה על עוון הקרבת קרבן פסול. מנסה הגמרא להבין על איזה קרבן פסול מרצה הציץ?
אם עון פיגול? הרי כבר נאמר (ויקרא י''ט, ז'): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה. 
דוחה הגמרא את האפשרות כי הציץ מרצה על הקרבת קרבן פיגול (רש''י מסביר כי מדובר על מחשבת כהן ''חוץ למקומו'' באחד מפעולות הקרבן), שהרי נאמר במפורש בפסוק כי קרבן פיגול אינו מרצה (אינו מכפר). 
אם עון נותר? הרי כבר נאמר (ויקרא ז', י''ח): וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.
רש''י מסביר כי מדובר על מחשבת כהן ''חוץ לזמנו'', אשר גם עליה נאמר שאינה מרצה (אינה מכפרת). אם כן, על מה מרצה הציץ?
הא אינו נושא אלא: עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, מאי לאו טומאת דם? 
מנסה הגמרא אפשרות שלישית ואומרת כי הציץ מרצה על קרבן יחיד שהוקרב על ידי כהן טמא, או הבעלים טמא. הסבר לכך: מצאנו במקום אחר היתר קרבן בטומאת ציבור. למשל, כאשר רוב הציבור טמא – מותר להקריב קרבן פסח או קרבן תמיד. ומכיוון שכך, אנו מניחים כי הציץ מרצה גם על קרבן יחיד שהובא בטומאה למקדש. 
ומכיוון שהחלק המכפר בקרבן הינו זריקת הדם על המזבח, הרי מצאנו כי הדם מקבל טומאה מן התורה (אחרת לא היה נטמא, ואין צורך בריצוי של הציץ). הדם הינו משקה, ומכאן קושיא על רב הסובר כי טומאת משקין אינה אלא מדרבנן. 
אמר רב פפא: לא, טומאת קמצים.
דוחה רב פפא את הקושיא ואומר, כי הציץ אינו מרצה על דם של קרבן יחיד שנטמא, אלא על הקומץ של המנחה, שהיא מקבילה לדם בריצוי המנחה (כשם שזריקת דם על המזבח מכפרת על בעל הקרבן, כך הקטרת הקומץ של המנחה מכפרת על בעל המנחה). ומכיוון שכך, אין סתירה לדברי רב. 
 

מהו המסר

בקושיא זו על רב השתמשנו בטכניקה של ''כיוון שמצאנו במקום אחר טומאה שהותרה (בקרבן ציבור) נכיל גם את ריצוי הציץ על מקרה אחר של טומאה (דם קרבן יחיד שהובא בטומאה, אשר גם יכפר על בעל הקרבן). 
טכניקה מעין זו מצאנו בעוד מקומות ובאופנים דומים. למשל בנושא ברכות: אם יש אוכל מסוים שכבר קיימנו בו מצווה מסוימת (למשל, עירוב חצרות בפת), הרי כאשר אנו מתלבטים בנושא ברכה נוספת, יש להעדיף ולברך על אותו אוכל אשר כבר ''התעלה'' על ידי המצווה הקודמת שנעשתה עליו (ברכות ל''ט.)
שורש העיקרון: אם כבר מצאנו תכונה במקום מסוים, אנו נכיל אותה תכונה גם על דברים דומים.
נוסיף ונאמר כי עיקרון זה יכול לחול גם על תכונות וקשרים בינאישיים. 
אם מצאנו באדם מסוים תכונה טובה, הרי שנוסיף ונסנגר עליו גם ביחס לתכונות טובות אחרות. 
אם מצאנו חבורה אשר אחד ממנה הוא אדם חיובי וטוב, הרי נאמר גם כי ככל הנראה שאר בני החבורה הינם אנשים טובים ועוד כהנה וכהנה. הטוב הולך אל הטוב. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]