אין דרך אחרת / רפי זברגר

פסחים יח ע''ב 
 

הקדמה

למדנו בפרשית טומאה בספר ויקרא את הפסוק הבא (י''א, ל''ד): מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא.
רבי יוסי וגם רבי עקיבא דורשים את המילה המופיעה פעמיים בפסוק יִטְמָא בלשון יְטַמֵא. רבי יוסי התייחס בלימודו על המילה בסוף הפסוק, במאמר זה נתמקד בדרשתו של רבי עקיבא על המילה יִטְמָא בתחילת הפסוק. 
 

הנושא

יִטְמָא דרישא היכי דריש?
כיצד דורש רבי עקיבא את המילה יִטְמָא בתחילת הפסוק. 
מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא, יְטַמֵא - לטמא את המשקין.
כאמור, שיטת רבי עקיבא כי אנו קוראים את המילה יִטְמָא כמו יְטַמֵא (דבר אחר) ומסביר רבי עקיבא כי כוונת הפסוק ללמדנו שהאוכל מטמא משקין. 
אתה אומר לטמא את המשקין, או אינו אלא לטמא את הכלי?
מנסה הגמרא לבחון, אולי כוונת הפסוק שהאוכל מטמא כלים ולא משקין?
אמרת קל וחומר: ומה משקה שמטמא אוכל - אינו מטמא כלי, אוכל, שאין מטמא אוכל - אינו דין שלא יטמא כלי!
דוחה הגמרא אפשרות זאת, ואומרת כי לא ייתכן שאוכל מטמא כלי מלימוד קל וחומר ממשקין. שהרי למדנו לעיל כי משקין מטמאין אוכל, ובכל אופן אינן מטמאין את הכלים, אז בוודאי האוכל שאינו מטמא אוכל (שהרי למדנו עיקרון כי ''אין טומאה עושה כיוצא בה'', כלומר דבר לא מטמא משהו כמוהו, ולכן אוכל אינו מטמא אוכל), אינו יוכל לטמא את הכלים.
הא מה אני מקיים יְטַמֵא -לטמא את המשקין, שהן עלולין לקבל טומאה.
אם כן חזרנו ללימוד הקודם, כי משמעות המילה יְטַמֵא באוכלין, שהם (האוכלין) מטמאין משקין. ומוסיפה הברייתא סיבה להחלטה כי אוכלין מטמאין משקין כיוון שהמשקין ''עלולים לקבל טומאה'' – מזומנין לקבל טומאה יותר מן האוכלין. בהמשך, תסביר הגמרא מדוע משקין מזומנין יותר לקבל טומאה. 

מאי איריא משקין משום דעלולין לקבל טומאה תיפוק ליה משום דליכא מידי אחרינא?
שואלת הגמרא: מדוע נמקנו את ההחלטה שאוכלין מטמאין משקין בכך שהמשקין עלולים לקבל טומאה, הרי נוכל לומר כי הגענו למסקנה זו "בלית ברירה". שהרי למדנו כי אוכל אינו יכול לטמא אוכל (''אין טומאה עושה כיוצא בה''), וגם למדנו בקל וחומר כי אוכל אינו יכול לטמא כלי, לכן ''אין ברירה'' אלא לומר כי כוונת התורה שהאוכל יטמא את המשקין.
הכי קאמר: וכי תימא אוכל חמור דמטמא משקין - ניטמייה לכלי? ההוא - חומרא דמשקין הוא, משום דמשקין עלולין לקבל טומאה.
עונה הגמרא כי אנו צריכים את הנימוק של ''משקין עלולין לקבל טומאה'' כדי להוריד אותנו מקל וחומר אחר שהיינו יכולים לדרוש. היינו יכולים ללמוד כי דווקא אוכל הוא החמור שהרי האוכל מטמא משקין, ואם כך נגיע למסקנה כי האוכל ייטמא גם כלים, בניגוד לקל וחומר הנלמד לעיל, שם למדנו כי האוכל אינו יכול לטמא כלים. אפשרות זאת נדחית כך שנאמר שאוכל אינו מטמא משקין, לא בגלל חומרתו של האוכלין, אלא עקב חומרת המשקין שהם ''עלולים לקבל טומאה''. לכן, אנו יורדים מהקל וחומר הנוכחי, ואוכלין באמת לא מטמאין כלים, ולכן הגענו למסקנה כי האוכלין מטמאין משקין. כלומר, הנימוק של ''עלולין לקבל טומאה'' מוריד אותנו מקל וחומר, שבעזרתו היינו מגיעים למסקנה כי האוכלין יכולים לטמא כלים, ולכן נדרש טעם זה של ''עלולין לקבל טומאה''. מכאן המסקנה של רבי עקיבא כי האוכלין מטמאין משקין.
ומה היא עלילתן?
שואלת הגמרא, באמת, במה משקין יותר מזומנים לקבל טומאה מן האוכלים?
שמקבלין טומאה שלא בהכשר.
עונה הגמרא, כי המשקין בניגוד לאוכלין אינה צריכים ''הכשר לקבלת טומאה'' אלא נטמאים מייד. 

מהו המסר

שאלת הגמרא: מאי איריא משקין משום דעלולין לקבל טומאה, תיפוק ליה משום דליכא מידי אחרינא? מביאה אותנו למסקנה כי לפעמים אנו מגיעים להחלטות מסוימות כיוון ''שאין לנו שום כיוון הגיוני אחר''.
נסביר: אם יש מספר אפשרויות להסביר תופעה מסוימת, הרי שיש לנמק מדוע בחרנו באפשרות אחת ולא באפשרות שנייה. אבל אם יש לנו רק אפשרות אחת להסביר, הרי שאין צורך לנמק את הבחירה, שהרי במקרה זה ''אין בחירה''.
כך גם בחיים: לפעמים אנו הולכים בדרך מסוימת, לא בגלל שבחרנו ללכת בדרך זו, אלא כי היא מהווה עבורנו באותה עת, האפשרות הפוטנציאלית היחידה ליישום. מסקנה כזאת היא מעניינת, וכדאי לשים לב אליה. כאמור, נפנה בכיוון מסוים כיוון ''שאין לנו דרך אחרת'' אלא לפנות אליה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]