להגדיל ראש / רפי זברגר

פסחים כג ע''ב 
 

הקדמה

ינחזור שוב על ראשית ההקדמה בדף הקודם: ישנה מחלוקת בין חזקיה לרבי אבהו האם לשון ''לא יאכל'' בתורה, אוסר גם על איסור הנאה (רבי אבהו) או שמא רק איסור אכילה. לפי שניהם אם כתוב בתורה לשון לא יֵאָכֵל (נפעל) משמעותו גם איסור הנאה.
הגמרא בעמוד א' הקשתה מספר קושיות על רבי אבהו (חלק מהקושיות היו גם על חזקיה אשר כאמור מסכים כי לשון לא יֵאָכֵל כולל גם איסור הנאה) מאיסורים בתורה שנאמר בהם לשון אכילה, ובכל אופן למדנו כי אינם אסורים בהנאה. על כל הקושיות הנ''ל תרצנו כי יש פסוק ספציפי בכל איסור ואיסור, המלמד אותנו כי איסור זה מותר בהנאה. 
לאחר זאת, מקשה הגמרא את הקושיא הבאה: 
מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו, חזקיה ורבי אבהו במאי פליגי?
לאחר כל הקושיות הנ''ל, בשורה התחתונה יוצא שכל האיסורים הנ''ל מותרים בהנאה, למרות שכתוב בהם לשון אכילה. אם כן, שואלת הגמרא באילו מקרים יש נפקא מינה בין חזקיה לרבי אבהו? באיזה מקרה הם יחלקו בדין למעשה?
בחמץ בפסח ואליבא דרבנן, בשור הנסקל ואליבא דדברי הכל.
מתרצת הגמרא כי ישנם שני איסורים האסורים בהנאה: חמץ בפסח לפי חכמים (לפי רבי מאיר חמץ בפסח מותר בהנאה), והנאה משור הנסקל לפי כולם. ומיד מסבירה הגמרא מה ההבדל בין שני האמוראים באיסורים אלו:
חזקיה - נפיק ליה מלֹא יֵאָכֵל, ורבי אבהו - נפיק ליה מנבילה.
חזקיה למד איסור הנאה בשני איסורים אלו מן המילים לא יֵאָכֵל הנכתב שם, המלמד כי גם איסור הנאה שייך בהם. ורבי אבהו לומד איסור הנאה באיסורים אלו מנבלה (הצורך לפסוק בנבלה להתיר הנאה למרות שכתוב שם לא תאכלו, מלמד כי באיסורים אחרים כמו חמץ בפסח ושור הנסקל אסור בהנאה (ללא הפסוק)). 
הגמרא בהמשך שואלת שוב, בסופו של דבר אין נפקות הלכתית בין חזקיה לרבי אבהו, אלא רק מהיכן לומדים את הדינים, והגמרא עונה כי בכל אופן יש נפקות הלכתית למעשה, אך לא נרחיב בכך במסגרת מאמר זה. 
 

הנושא

לאחר שלמדנו כי רק בשני איסורים נאסרה הנאה (חמץ בפסח ושור הנסקל) נלמד את הקטע הבא:
יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה, דכי היכי דאסורין באכילה - הכי נמי אסורין בהנאה. ומאי ניהו? חמץ בפסח ושור הנסקל.
תלמיד חכם ישב לפני רבי שמואל בר נחמני ואמר מימרא בשם רבי יהושע בן לוי: הוא שאל מניין שכל מקום אשר נאסרה אכילה בתורה, נאסרה גם הנאה (למדנו זה עתה, כי מדובר רק בשתי הלכות: חמץ בפסח ושור הנסקל, שהרי בשאר האסורין יש פסוק מיוחד, בכל איסור ואיסור, המלמד כי אין איסור הנאה)?
מנין? תיפוק ליה מלֹא יֵאָכֵל ?
הפסיק אותו רבי שמואל בר נחמני ושאלו: איזו מן שאלה זו, הרי אנו למדנו בשם כולם (גם חזקיה וכמובן רבי אבהו) כי שכתוב לא יֵאָכֵל יש גם איסור הנאה, ובשני האיסורים של חמץ בפסח ושור הנסקל נאמרה בהם לא יֵאָכֵל? 
אם כן, מדוע מסתפק ושואל רבי יהושע מה מקור איסור הנאה באיסורים אלו?
לֹא יֵאָכֵל - איסור אכילה משמע ליה, איסור הנאה לא משמע.
תשובת אותו תלמיד מפתיעה למדי. הוא ענה כי רבי יהושע חולק על הנחת היסוד שלנו, וסובר כי גם אם נאמר בתורה לא יֵאָכֵל, הרי שאין הכוונה אלא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה. לאור דעתו זו של רבי יהושע בן לוי, נשאלת השאלה מניין לומד כי איסורים אלו אסורים גם בהנאה.
הגמרא ממשיכה בדו השיח בין החכם לרבי שמואל בר נחמני, ולבסוף מתארת את תשובת רבי יהושע לשאלתו. 
 

מהו המסר

תשובת החכם לשאלת רבי שמואל בר נחמני כי רבי יהושע ''לא הולך בתלם'' כפי שלמדנו עד עתה, אלא חולק על הנחת היסוד (כי המילים לא יֵאָכֵל מלמדות גם על איסור הנאה לכולי עלמא) וסובר כאמור כי גם לשון לא יֵאָכֵל אינו מלמד אלא רק על איסור אכילה, מלמדת אותנו כי לא תמיד צריך ''ליישר קו'' עם מוסכמות היסוד, ולפעמים ניתן ''להגדיל ראש'' ולחשוב אחרת מכולם. 
עיקרון זה יכול לסייע לנו גם בחיים השוטפים. לפעמים אנו ''שבויים'' בהנחות יסוד שכולם מסכימים להם, ולא מוכנים לחשוב ''אולי בכל אופן יש דרך אחרת''. אולי בכל אופן המחשבה הכללית אינה לגמרי נכונה. נשתדל בכל נושא ועניין, לפתוח את הראש, לחשוב מחשבות עצמאיות שלנו, שלא תמיד חייבות להיות זהות ל"מוסכמה המקובלת". 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]