הזמן עושה את שלו / רפי זברגר

פסחים לא ע''ב 
 

הקדמה

נלמד את המשנה הראשונה בעמוד ב' העוסקת בביעור חמץ על ידי ''מפולת אבנים''.
חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער.
חמץ שהיה ברשותו של אדם ונפלה עליו מפולת של אבנים, כך שאינו נראה כלל, אינו עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא של חמץ בפסח.
למרות שלמדנו לעיל (ה:) מן הפסוק לא ימצא כי אין להטמין חמץ, מסביר המשנה ברורה (תל''ג, ל''ח) כי האיסור הוא להטמין בידים. אך המשנה מדברת על גל אבנים שנפל (מאליו), ובמקרה זה אין חיוב לפקח את הגל ולהוציא את החמץ על מנת לבערו.
מדייקים מן המילה כמבוער במשנה, כי אין זה ביעור ממש, אלא מחשיבים מציאות זו כאילו החמץ מבוער, ולא מחייבים אותו כאמור להתאמץ ולהוציא את החמץ מתוך המפולת, על מנת לבערה באופן ממשי. הנפקא מינה מהסבר זה, מובא בחזון איש (או''ח, קי''ח, ה) במקרה שנפילת הגל הייתה לאחר זמן הביעור בערב פסח, ולאחר שכבר התחייב במצוות ביעור, הרי במקרה זה, אינו נפטר מן הביעור וחייב לפקח את הגל ולשרוף את החמץ בידים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו.
רבן שמעון בן גמליאל "מגדיר" את דעת תנא קמא וקובע כי נפילת גל אבנים נחשבת כביעור אך ורק אם כלב לא יכול לחפש ולמצוא את החמץ הטמון בתוך אותו הגל. הגמרא תפרט את גודל גל האבנים שכלב יכול לחפש בו.
החשש הוא שכלב יוציא את החמץ, ואז האדם לא יבער מיד ויעבור על איסור בל יראה ובל ימצא.
 

הנושא

אמר רב חסדא: וצריך שיבטל בלבו.
רב חסדא חושש שאם יפנה את האבנים וימצא את החמץ בפסח ולא יבערנו, ואז יעבור על איסור בל יראה ובל ימצא, לכן פסק שיש לבטל את החמץ, וכידוע מדין דאורייתא מספיק ביטול כדי לא לעבור על איסור חמץ בפסח. 
תנא: כמה חפישת הכלב שלשה טפחים.
הברייתא מגדירה את דברי רבן שמעון בן גמליאל במשנה, וקובעת כי גובה שלושה טפחים של גל אבנים מונע אפשרות חיפוש החמץ על ידי כלב. פחות משלושה טפחים – כלב יכול להגיע, וכאמור להוציא את החמץ החוצה (ואם לא יבערנו מיד, יעבור בעליו על איסור בל יראה ובל ימצא).
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, מי בעינן שלשה טפחים או לא?
לאחר שלמדנו בברייתא כי עומק מינימלי של חמץ בגל אבנים להחשיבו כמבוער הינו שלושה טפחים, שואל רב אחא את רב אשי האם כאשר אדם קיבל כסף לשמירה כפיקדון, והוא מתחייב להטמין את הכסף בקרקע ("אין שמירת כספים אלא בקרקע"), האם גם במקרה זה חייב להטמין בעומק שלושה טפחים, כמו אצלנו או שמא בפיקדון נסתפק בהטמנה בקרקע בעומק הפחות משלושה טפחים?
אמר ליה: הכא - משום ריחא, בעינן שלשה טפחים התם משום איכסויי מעינא הוא ולא בעי שלשה.
ענה לו רב אשי כי יש הבדל בין הדינים. אצלנו החשש מפני הוצאת כלב על ידי חוש הריח שלו, לכן יש צורך בשלושה טפחים, אבל בפיקדון החשש הוא שאנשים אחרים יראו את הכסף ויגנבו אותו, למטרה זו אין צורך בעומק שלושה טפחים. 
וכמה?
ושואלת הגמרא מיד: הבנו שאין צורך בשלושה טפחים, אבל באיזה עומק יש להטמין את הכסף כדי שלא יראוהו?
אמר רפרם בר פפא מסיכרא: טפח.
משיב רפרם אשר גר בעיר הנקראת סיכרא, כי מספיק להטמין בעומק טפח, כדי שאנשים לא יראו את הכסף. 
 

מהו המסר

• מדין מצוות ביעור שלמדנו במשנה נוכל להשליך גם על ''ביעור'' דברים אחרים שאנו לפעמים מבקשים ''להפקיע'' מאתנו. לא פעם אנו רוצים לשכוח דברים שאירעו לנו, ולא גרמו לנו לנחת גדולה יותר מידי. נוכל לכנות פעולה זהו ''ביעור האירוע''. כפי שלמדנו, ביעור לפעמים נעשה מאליו. פשוט מגיע גל אבנים ו''מכסה את האירוע''. הוא נשכח כלא היה ואין צורך ''לבערו'' בפעולה ממשית. כמובן, צריך לדאוג שלא יבוא איזה כלב (לפעמים ניתן לייחס גם לאנשים כינוי זה..) ''יריח'' את האירוע, וישלוף אותו מתוך גל האבנים שכיסה אותו. 
נלמד מכך שני עקרונות חשובים ביחס למהלך החיים:
o בהרבה מקרים אין צורך לדוש, לחשוב, להתעצבן, לכעוס ועוד כהנה רגשות שונים על מקרה שאירע לנו וגרם לנו אי נחת גדולה. הזמן עושה את שלו. ''גל האבנים'' מגיע ומשכיח את האירוע כלא היה. 
תובנה זו חשובה מאוד להרבה אנשים המשקיעים המון בדיסקוס ומחשבות אינספור על ''אירוע לא טוב'' אשר התרחש אצלם ביום מן הימים. 
למדנו היום כי יש להשתדל להמשיך הלאה את החיים. לראות איפה אפשר לתקן ולשנות, ופחות לנבור באירועים קודמים. 
o לבחון האם יש ''כלב'' המריח את האירוע ולא מוכן להרפות ממנו. מנסה כל הזמן לחזור אל העבר, לתאר ולספר לכולם מה לא היה טוב, ולדרוך על היבלות כל פעם מחדש. אם אמנם יש ''כלב'' שכזה, הרי שיש לעשות אחת משתיים. או לנסות "להעמיק את האירוע לעומק עמוק יותר משלושה טפחים''. להתעלם במופגן מהדברים. להשכיח מלב כולם את האירוע ולזרום קדימה. או לנסות ו"לטפל באותו כלב". לאחר שהוציא הלה את החמץ החוצה, לנסות ו"לבער" אותו כמה שיותר מהר.
• רב אשי לא הגדיר לרב אחא בתשובתו כמה עומק צריך על מנת לשמור את כסף הפיקדון, אלא רק אמר לו את ההבדל בין שתי הסוגיות. בהמשך דנו בבית המדרש והגדירו בדיוק את העומק אותו מחויב השומר לשמור את כסף הפיקדון. יש לברר מדוע רב אשי לא אמר ישר את הדין הנ''ל והסתפק רק בציון ההבדל בין המקרים?
ניתן  לומר כי הוא לא ידע בבירור תשובה לשאלה זו, ורק ידע כי הסוגיות שונות, ולכן הדינים לא יהיו זהים. 
כמו כן ניתן לומר כי רב אשי ענה בדיוק לשאלה. הוא נשאל: האם צריך גם בנושא שמירה שלושה טפחים כמו בדיני חמץ בפסח או לא? והוא ענה: לא צריך כיוון שיש הבדל. הוא לא נשאל בתחילה על השיעור ולכן לא התייחס לכך.
אך נראה יותר כי רב אשי בכוונה לא ציין עומק, וביקש רק להסביר ולציין את ההבדל העקרוני בין המקרים, על מנת ''שנפנים'' את ההבדל הזה, ורק לאחר מכן נעסוק בפרקטיקה של יישום ההבדל. 
ניתן ללמוד מכך גם לנושאים אחרים: כאשר דנים בסוגיא מסוימת, הרי שיש קודם כל להגדיר את הנושא. לזקק את כל הפרמטרים המשפיעים על ההחלטה. להבין את שורש העניין, ולהגדיר אותו היטב. רק לאחר שהנושא מובן. הפרמטרים הוגדרו לכול הנוכחים, רק אז יש לעבור לשלב ב' של משמעויות הנובעות מכך הלכה למעשה. 



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]